נָעֳמִי, אשת אלימלך מבית לחם, ירדה עם בעלהּ ושני בניה לשדי מואב מפני הרעב. שם מתו בעלהּ ושני בניה, ונותרה בלא איש ובלא ילדים (רות א).
נעמי החליטה לשוב לבית לחם, וביקשה מכלותיה לשוב לבית אמן. ערפה שבה, אך רות דבקה בה. בשובה אמרה נעמי, ״אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד״ (רות א).
נעמי הנחתה את רות כיצד לנהוג עם בעז, ובזכות עצתה נגאלה המשפחה. כשנולד עובד לרות ובעז, אמרו הנשים ״יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי״, והיא היתה לו לאומנת (רות ד). בתנ״ך היא סמל הנאמנות המשפחתית וההשגחה ההופכת מרירות לנחמה.
הפסוקים במקרא
תוכן מקורי מבוסס-מקורות
דף זה נכתב במקור על ידינו כדי להנגיש את דמותו של נָעֳמִי בתנ״ך. התוכן מבוסס על הכתוב במקרא ועל המקורות המצוטטים, ונערך אנושית. פרטים מסורתיים או מדרשיים מצוינים במפורש (״לפי חז״ל״, ״המדרש מספר״) ואינם מעורבים בפשט הכתוב.