מדרש אגדה · במדבר פרק ל״א

וימסרו מאלפי ישראל. בעל כרחם הלכו לשם כיון שמעו שתלה הקב"ה חייו של משה במלחמת מדין לא רצו ללכת, אמרו כל זמן שתהא המלחמה עומדת לא ימות משה רבינו, עד שעמד משה והוציאם בעל כרחם:

ואת פינחס. ולמה שלח עמהם פינחס, לפי שעל ידי פינחס כיפר הקב"ה ל ישראל על מעשה בעל פעור, והוא הרג את המדיינית, והוא התחיל במצוה והוא גומרה:

וכלי הקדש. זה היה ציץ הזהב, שהיה חרות בו שם המפורש, אמר משה לפינחס שם תמצא לבלעם בן בעור והוא יפרח בכשפנות שיעשה ולמלכי מדין ולנשיה ואתה הראה להם הציץ החרות עליו שם המפורש והם נופלים:

החלצו מאתכם אנשים. צדיקים, כמו שנאמר בחר לנו אנשים (שמות יז ט):

לתת נקמת ה' במדין. הקב"ה אמר נקמת בני ישראל, ומה אמר נקמת ה' אמר להם הקב"ה דין שלכם אני מבקש שגרמו לי להזיק אתכם, ומשה אמר אם היינו ערלים לא היו רודפים אחרינו, אלא בשביל תורתך ומצותך שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך היא, לך נאמר נקמת ה' שלשה פעמים:

אלף למטה. היו כולם ל"ו אלפים, שליש למלחמה, ושליש משמרים כליהם, ושליש לתפלה:

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם וגו'. מכאן אתה למד שהיו פורחין ונופלין על החללים כראותם הציץ מיד הרגום? ואת בלעם בן בעור. וכי מה טיבו לשם, אלא שהלך לקבל שכר כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה בעצתו:

וישבו בני ישראל את נשי מדין. שלא היו מז' עממים והיו מותרים לשבות הנשים והטף:

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. מכאן אתה למד שבלעם נתן להם העצה שהושיבו הזונות כדי שישתחוו לבעל פעור:

וכל אשה יודעת וגו' וכל הטף בנשים. וכי מניין היו יודעים אם נבעלו ואם לעו, אלא היו מעבירין אותן לפני הארון, וכל אשה שהיו פניה מוריקות, היו יודעים שיודעת משכב זכר, וכל מי שאין פניה מוריקות, היו מניחין אותה:

ואתם חנו מחוץ למחנה. והלא קברי גוים אינם מטמאים, ולמה היו צריכים הזאה בשלישי ובשביעי, אמרו חכמינו ז"ל משומד אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא נודע מי הרגו, על כן היו כולם צריכים הזאה יום ג' ויום ז' מספק:

ויאמר אלעזר הכהן. לא שהורה אלעזר לפני משה רבו ואעפ"י שאמר דבר לפני משה רבו נענש ומה היה עונשו שלא הוצרך בו יהושע שישאל לו באורים ותומים. ולמה אמר אלעזר לפי שנתעלמה הלכה ממשה:

שא את ראש מלקוח וגו' וחצית את המלקוח. בזה המקום צוה הקב"ה לעשות כשם שעשה אברהם שאמר ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם (בראשית יד כד), אעפ"י של היו עמו כמו שאמר דוד כי כחלק היורד במלחמה וגו' (ש"א ל כד), ולפי שעשה כן צוה הקב"ה ליתן מכס קטן, אבל השאר שלא הלכו צוה ליתן אחד מחמשים בתרומה:

ונקרב את קרבן ה'. אמר להם אחר שאתם אומרים כן לא נפקד ממנו איש לדבר עבירה, אם כן קרבן זה למה, אלא כך אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו כשהיינו נוטלים כלי זהב מן הנשים היינו מהרהרים עליהן ועל זה אנו רוצים להביא ולהקריב אותם הכלים בעד ההרהור שהרהרנו:

אצעדה. אלו כלים של זהב שהיו ברגלי הנשים:

וצמיד. אלו הצמידים שהם על ידי האשה:

עגיל. שהוא באוזן:

וכומז. אלו שעל גבי ידיהם: ויש אומרים דפוס של בית הרחם: