מדרש אגדה · במדבר פרק ד׳

נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי. והלא גרשום היה בכור, ולמה הקדים תחלה לקהת, לפי שהיה נושא את הארון, ולכך אמר נשא, שהנשיאות היא שלו, ומה היו נושאים, ארון ושלחן שהיו להם בדים, והיו נושאים אותם בבדים שלהם, ולכך נאמר בהם ושמו בדיו (פסוק ו'), אבל מנורה ומזבח הזהב שלא היו להם בדים, [לא כתיב בהון ושמו בדיו]:

ונתנו עליו את הקערות. ולא היו נותנים עליו אלא סמוך לו:

הקערות. אלו דפוס של לחם:

הכפות. אלו בזיכי לבונה, שהם נותנין על המערכת של לחם הפנים:

המנקיות. אלו חצאי קנים, שהיו נותנים בין לחם [ללחם] שתהא הרוח שולטת בהם, כדי שלא יתעפשו:

ואת קשות הנסך. אלו סניפין של זהב שהיו מקלפין את ראשיהם, והיה ראשו אחד מונה לארץ, והראש השני סומך המערכת שלא תשבר, והיה לכל מערכה ומערכה שני סניפין, אחד מכאן, ואחד מכאן, ומהו הנסך לשון נסכות, שהיו משמרין את המערכה שלא תפול ושלא תשבר:

ולחם התמיד עליו יהיה. אף בשעת המסעות היה שם לחם, לקיים מה שנאמר לחם פנים לפני תמיד (שמות כה ל):

את מנורת המאור. זה גופה של מנורה והקנים שלה:

נרותיה. אלו הנרות שעל ראשי הקנים שבהם משימין הפתילות והשמן ומדליקין:

מלקחיה. ציביתיהן שבהם היו מטיבין את הנרות שבהם מוציאים מן הנרות שירי הפתילות השרופות:

ואת כל כלי שמנה. הכלים שמשימין בהם את השמן ליתן בנרות:

ולקחו את כל כלי השרת. אלו המזרקים שהיה מכניס בהם דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים לפני ולפנים, מאותו הדם היה נותן על מזבח הזהב, שנאמר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' (ויקר' ט"ז י"ח). ואותם מזרקים שבהם מכניס דם פר כהן משיח, ודם פר העלם דבר של צבור שבאותם דמים, דכתיב ונתן הכהן מן הדם (שם ד' ז'):

ודשנו את המזבח. היו מדשנים בשעת מסעות ומדליקים עליו האש, לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו' ו'). ולאחר שהיו עושים כך היו כופין עליו פסכתר, כדי שלא תשרוף האש הבגד הארגמן אשר עליו, ולכך כשאמר ונתנו עליו את כל כלים (פסוק י"ב), לא הזכיר הסירות, כי הסירות האו פסכתר, ושלשה דברם היו פסכתר משמש, בו מכסין האש על המזבח בשעת מסעות, ובו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, ובשעת עבודה היו משליכין אותו אל הרצפה, וכל כהן ולוי היה שומע קולו היה רץ ובא:

את המחתות. שבהם מביאים אש למזבח ומכניסין בו קטרת, וכן היו המחתות האחרות למנורה שבהם מכניסין אש להדליק את הנירות:

המזלגות. צינורות שבהם מהפכים הבשר לישרף:

ואת היעים. אלו מטאטי של נחושת שבהם מטאטים הדשן מן המזבח:

ואת המזרקות. שבהם מקבלם דם הזבחים וזורקין אותו על גגו של מזבח ה':

ופקודת אלעזר. אמרו עליו על אלעזר שהיה מוטל עליו טורח גדול שהוא היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. פקדת אלעזר כל המשכן כל הלוים היו אסורין על ידו:

ולא יבאו לראות כבלע. כשהיו מכניסין הכלם לנרתיק שלהם:

ד"א כבלע את הקודש. שאם היו רואים בהם כבלע של עין מיד היו מתים:

נשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שהיה בכור, חלק להם הקב"ה כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נישאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר גם הם, אבל בני מררי שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם נשא, לכך אתה מוצא שחלק הכתוב כבוד למשפחת גרשום, לפי שהיה בכור ומנאו שני לקהת בבני גרשום שבכל עת יחוסם לבית אבותם, מה כתיב בבני קהת ויהיו פקדיהם למשפחותם וגו' (במדבר ד לו), וכן בבני מררי ויהיו פקודיהם למשפחותם (שם שם מ"ד), וכן אתה מוצא בבני קהת תלה הכתוב מניינם ביד משה, שנאמר על פי ה' ביד משה (שם שם ל"ז), וכן נאמר בבני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה (שם שם מ"ה), אבל בבני גרשום לפי שהיה בכור, ומנאו שם נתן לו מעלה שלא תלה מנינם אלא על פי הקב"ה בלבד, שנאמר בהם אשר פקד משה ואהרן על פי ה' (שם שם מ"א):

לעבוד עבודת עבודה. איזו היא עבודת עבודה, זו שירה שהיו הלוים אומרים על כל תמיד ותמיד, ובמוספין על פי ה':

פקד וגו'. פקידה זו אינה לשון מנין, אלא לשון פקידה, אבל ופקודיו כאשר צוה ה' את משה זו אמירה לענין מנינים: