מדרש אגדה · דברים פרק י״ד

בנים אתם לה' אלהיכם. ינהוג בהם מנהג בנים אם לא תעבדו ע"ז:

לא תתגודדו. כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם וגו' (מ"א יח כח):

ד"א לא תתגודדו. כלומר אל תעשו המצות אגודות, כמו שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו):

ולא תשימו קרחה. נאמר כאן קרחה, ונאמר להלן קרחה (ויקרא כא ה), מה להלן על מת, אף כאן על מת, ומה להלן עשה הראש כבין העינים, אף כאן עשה הראש כבין העינים:

כי עם קדוש אתה. הקב"ה קידש אתכם לשמו ובכם בחר מכל העמם, לכ אל תעשו כמעשה העמים:

לא תאכל כל תועבה. לא תאכל כל מה שתיעבתי לך:

זאת הבהמה. ומפרש החיה, מכאן שהחיה נקראת בהמה: שור שה כשבים ושה עזים.

איל צבי ויחמור. גלוי וידוע לפניו שהבהמות הטהורות מועטות, לכך פרט להם הכתוב, גלוי וידוע לפניו שעופות טמאים מועטים, לכך פרט להם הכתוב, מכאן למדנו שלא ישנה אדם לתלמידו אלא דרך קצרה:

השסועה. בריה בפני עצמה היא ויש לה שני גבין ושני שדרות:

והראה ואת האיה והדיה למינה. תמן כתיב [ואת הדאה ואת האיה] למינה (ויקרא יא יד), והכא כתיב האיה למינה, מכאן שהאיה והדיה אחת היא, ומצינו למדים כ"ד עופות טמאים, כ' שמפרש אותם, וד' הבאים מן למינם למינהו:

והקאת ואת הרחמה ואת השלך. ולמה נקרא שמו שלך ששולה דגים מן הים:

והחסידה והאנפה למינה. ולמה נקרא שמה חסידה שעושה הרבה חסידות עם חברותיה:

והדוכיפת. הודו כפות:

והעטלף. שאינו יוצא אלא בעלטה:

וכל שרץ העוף טמא הוא. על חגבים טמאים וצרעה וכיוצא בהם הכתוב מדבר:

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך. זה גר תושב שהוא כופר בע"ז אבל נתגייר, לגר בנתינה וגם במכירה, דכתיב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי. וכן לגוי בנתינה ובמכירה שנאמר תתננה ואכלה או מכור לנכרי:

לא תבשל גדי בחלב אמו. שלשה פעמים כתיב לא תבשל גדי בתורה כנגד עופות וחיות ובהמות, שכשם שאסורים באכילה, כך אסורים בישול, שלכך הוציאו הכתוב בלשון בישול לא תבשל:

עשר תעשר. הזהר לעשר שלא תבשל הגדייות בחלב אמותיהן זו מכת השתון שמבשל הזרע:

ד"א עשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי, ומעשר שני היה קדש, ועליו נאמר כל הפרשה:

היוצא השדה שנה שנה. כל שנה ושנה חייב להוציא מעשר שני, אבל השלישית מעשר ראשון ומעשר עני, לכך נאמר שנה שנה, לפי ששתי שנים זו אחר זו מעשר מן המעשר מענין אחד, אבל בשנה השלישית לא היה נוטל מעשר אלא מעשר עני:

וצרת הכסף בידך. דבר שיש עליו צורה, שאין מעשר שני מתחלל על אסימון:

ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא ולד ולדות הארץ ארץ, אף אין לי אלא ולדות הארץ:

מקצה שלש שנים. שנה שלישית של שלש שנים מצוה וכך ששית וחמישית ורביעית שאינו רשאי שלא ליתן מעשר אלא עד שנה שלישית או ששית, ואותה שנה היה מבער כל מעשרותיו ונותנן לבעליהן:

ובא הלוי. נוטל מעשר ראשון:

והגר והיתום והאלמנה. נוטלין מעשר שני: