הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:

האומר משקלי עלי כו׳, אם כסף כסף. אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר:

האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כו': כל מה שיש במאמר הזה הוא משא ומתן בדיני מי שאמר משקלי עלי וביאר מאיזה מין יהיה וביאר כי מה שאמר משקלי עלי סתם ולא פירש משקלו מאיזה דבר ואמר שהמפרש יתן כפי מה שפירש אם כסף כסף ואם זהב זהב וכשאינו מפרש אלא משקלי עלי סתם הרי אנו רואין ענין האדם ההוא אם הוא עשיר גדול מפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלין ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות ר"ל הזהב והביא ראיה ע"ז מאמו של ירמטייה ואם לא היה מפורסם בעושר נוטלין משקלו ממה שנהגו אנשי אותו המקום לשקול אותו ואפי' מהפחות שדרך אנשי אותו המקום שנדר לקחת ולמכור אותו במשקל כשהן בזול לפי שמאחר שאין אנו יודעין לו עושר נותן פחות שבמשקלים במקום ההוא. ומרפק ידוע אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר בנדרים הלך אחר ל' בנ"א והיו קורין ליד ולזרוע יד ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע אח"כ מוציא ידו מן החבי' ותשאר חסירה ואז יטול בשר ועצמות כמו שזכר ויתן לתוך החבית שצפין המים וממלאין הכלי כמות שהיה קודם שיכניס ידו במים ואח"כ שוקל הבשר ההוא והעצמות שבחבית והוא משקל ידו ודאי אילו היה הבשר דומה לבשר במין ובשיעור וכן העצמות והלכה כרבי יוסי: ומן הראוי לך לדעת כי מה שאמר האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו נותן שרביט הנכפף ויהא שרביט ההוא מן המין שפירש ואם אמר סתם אומדים ממונו כמו שנתבאר בהלכה הזאת:

מרפיקו. פירש הר"ב קוד"ו בלע"ז כך הוא ברמב"ם ובתוס'. וכ"ה לשון הר"ב בספ"ק דאהלות. [*ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ"ג]:

ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס"ב]. שהוא*) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד"ה ושוקל]. מסקי בשם ר"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא"צ אח"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו:

אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא: