הָאוֹמֵר, עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:

ומכניסה עד מרפקו. קוד״ו בלע״ז. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו:

האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר כו': כל זה מבואר אחר שעמד בדין ומת קודם שיפסקו דמי הנידר כמו שזכרנו פירושו:

מת הנודר והנידר יתנו היורשים. כתב הר"ב והוא שעמד בדין קודם שמת. פי' הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור. שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין. הרמב"ם ספ"א מהלכות ערכין [*ועיין לעיל. וממ"ש הר"ב וסיפא אצטריך ליה וכן הוא בסוגיא יש לתמוה על שהרמב"ם בסוף פ"א מה"ע לא העתיק לאותה בבא הצריכה. ונ"ל מתוך מה שהרמב"ם בפירושו לא זכר להך צריכותא. ואדרבה כתב כל זה מבואר אחר שעמד בדין. ומת קודם שיפסקו דמי הנידר. כמו שזכרנו פירושו ע"כ. נראה מזה שסובר שאין כאן בבא הצריכה כלל. והקושיא למה נישנית אינה קושיא דבכמה דוכתי רגילין לשנות כל חילוקי הדינין אע"ג דלא צריכי. והלכך בבא דמת הנודר יתנו היורשים. לא הוצרך להעתיקה. דמדיוקא דמת הנידר פטורים היורשים. משמע דאילו לא מת הנידר. אף ע"פ שמת הנודר חייבים היורשים ולא חש לכתבה]: