דורכין עם העכו"ם בגת. כתב הר"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו"ם מעט נטמאו. וכן פירש"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע"כ. ותו מסיים רש"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטוה על כך:
אבל לא בוצרים עמו. פירש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י"ח דבר פ"ק דשבת] [דף ט"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע"כ. וז"ש התוס' [ד"ה אבל]. דמש"ה לא פירש"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע"כ. ולשון הרמב"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע"כ. הא קמן דז"ש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש"י העתיק כן. ומשום שע"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו"ם מטמא במגעו. וז"ש הר"ב והעכו"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב"ם העתיק כן דס"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לחברם בלשון אחד:
לא בוצרין עמו. כתב הר"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כשהחולין הם של עכו"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר"ב לקמן וכן פירש"י גם הרמב"ם מפרש כן. ותנן במ"ב פ"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ"ש עוד בזה בספ"ה דשביעית בס"ד. ומ"ש הר"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו"ם עמו וכו' משום מגע עכו"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ"ט:
לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע"י הגת. רש"י. ומסיימי התוס' [ד"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע"פ שכבר התחיל בעבירה. ע"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע"ג דנטמא בלישה. ולהרמב"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח"כ. ע"כ:
לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י:
לפלמר. פירש הר"ב במשנה ד' פ"ה דדמאי:
