מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִן הַצָּד. אִם הַבּוֹר קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְאִם אִילָן קָדַם, לֹא יָקֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם, וְסָפֵק זֶה קָדַם, לֹא יָקֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן, לֹא יָקֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:

מי רגלים. ממסמסים את הלבנים שהם של טיט יבש. לכך המטיל מים סמוך לכותל עשוי מלבינים צריך להרחיק שלשה טפחים. ובכותל של אבנים מרחיק טפח. ושל אבן קשה כגון צונמא, אינו צריך להרחיק כלל:

מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה כו':אומר חרוב ושקמה מתפשטין יונקותיהם בקרקע הרבה וחרוב ידוע נקרא בלשון ערב כרוב ושקמה הוא עצי תאנה מדברית נקרא בערבי גמיז ומה שאמר בין מלמעלה בין מן הצד רצה לומר בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור לפי ששרשיו מגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו ומה שאמר לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע והלכה כר' יוסי:

בין מלמעלה. לשון הר"ב שאחד מהן מלמעלה וכו'. וכן לשון רש"י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור:

רבי יוסי אומר וכו'. שזה חופר וכו' וזה נוטע וכו'. לשון הטור סימן קנ"ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע"כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס"ד. [*ודכתב הר"ב דהלכה כר' יוסי. גמרא]: