הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְּיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר, מָכַר מֵימָיו. מָכַר כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ, מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת:

עוגין. ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה:

המוכר את החמור מכר את הסיח כו':הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח כו':זהו כשאמר פרה מניקה אני מוכר לך חמור מניקה אני מוכר לך וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל א"כ לאיזה תועלת אמר חמור מניקה אלא כדי שימכור הסיח עמה ואמר מכר בור מכר מימיו [הוא] דעת יחיד והוא דחוי. ואמרו מפריח בריכה ראשונה הטעם כדי שישובו לשובך ויישבו אותו. נחיל ולדות הדבורים להכניסם בכוורת אחרת ואמר נוטל שלשה נחילות זה אחר זה ואח"כ נוטל פעם אחת האפרוחים ויניח האפרוחים פעם שניה כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות כדי ליישב הכוורת כך יעשה תמיד וזה פירוש מסרס נגזר מסריס כלומר כורת. וחלות דבש הם הבתים שעושים הדבורים מן השעוה ויצניעו בהם הדבש. ושתי גרופיות שיעור שני טפחים על הארץ:

המוכר את החמור. מיירי בנקיבה כדפירש הר"ב. וקרי לה חמור כמ"ש בזה במ"ד פ"ה דבבא מציעא:

הסייח. פירש הר"ב בנו של חמור. וכן לשון הרשב"ם. ואע"ג דבנקבה מיירי נקט בנו על שם שהחמור שם בלשון זכר הוא. ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו. ואילו בפרה לא קרי ליה עגל שהוא שם עצמו. וכדתנן במ"ד פ"ה דבבא מציעא עגלים וסייחים אלא תני בהדיא בנה. ונ"ל דלהכי שינה התנא כדי להעיר על שם סייח לומר שיש טעם בשם זה. וכדאמרינן בגמרא ואמאי קרי ליה סייח. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרשב"ם בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. ע"כ. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי בפ"ה דמציעא אדתנן עגלים וסייחים. משום דמן הסתם אין לומר טעם בשם העצם. אבל כאן התנא מראה באצבע ורומז שיש טעם בשם זה מדלא קרי לבן פרה נמי עגל בשם עצם שלו. והא לא קשיא דלמה לא שינה התנא בבבא מציעא דקדים לבבא זו להשמיענו זה. משום דהכא שהזכיר פרה מצי למתני עלה בנה. אבל התם פרה מאן דכר כמה. ושיהא שונה לכתחילה בן פרה לא ניחא כלל:

מכר בור. של מים מכונסים. הרשב"ם. ועיין בפירוש הר"ב מ"ו פ"ג דמעילה:

מכר מימיו. כתב הר"ב מתניתין יחידאה היא וכו'. כבר כתבתי בזה בריש פרקין:

הלוקח פירות שובך מחבירו. פירש הר"ב מה שילדו וכו'. ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מכל מקום היכא שאינן חוזרין. ורוצין לקיים המקח. צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב [ברפכ"ג מהלכות מכירה] שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו. או דבש שיבא לכוורת. אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא שהרי הוא כשוכר אמת המים [מחבירו] שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה. כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולן כדין השוכר בית מחבירו. כמו שאמרנו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. נ"י:

מפריח בריכה ראשונה. כתב הר"ב כל שני ולדות קרוין בריכה. וז"ל הרשב"ם דרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה. חוץ מחדש אדר שאין יולדים. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש וכל שני וכו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב עם השובך דזוהי קיום השובך. ע"כ:

פירות כוורת נוטל ג' נחילים. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים. ויושבין על ענף אילן. ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. רשב"ם. ונ"י:

ומסרס. מפני שמשלשה הראשונים ואילך הם גרועים. מכל מקום יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת. ולא יטול כל הכחושים והגרועים. ולפיכך נוטל בסירוס כי הנחיל היוצא אחר חבירו גרוע מחבירו. נ"י. ומ"ש הר"ב כדי שתתישב הכוורת. לפי שהוא לא מכר לו כוורת. כדלקמן. ומ"ש הר"ב וכן לעולם. אם המכירה היא לעולם. א"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה זו דהכי אסברה בתחלת דבריו:

חלות דבש. אם לקח חלת דבש שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות והלוקח החלות [מניח שתי חלות].

מניח שתי חלות. כתב הר"ב שמתפרנסים הדבורים וכו'. כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו הכוורת. רשב"ם:

גרופיות. פירש הר"ב ענפים. וכן פירש הרשב"ם. והביא ראיה ממדרש רבה דענף זית נקרא גרופית. ונ"י כתב דיש מפרשים*) שני אגרופין והוא יותר נכון. ע"כ. והוא הדבר שכתב הרמב"ם בפירושו ושני גרופיות שיעור שני טפחים ועיין [פירש הר"ב] בספי"ב דכלים: