הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר, שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:

אין הדמים ראיה. והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, דסבור הלוקח ששוה כך, והוי מקח טעות, אבל בכדי שאין הדעת טועה, כגון דקנה צמד ששוה זוז. במאתים, אמרינן במתנה נתנם לו ואין כאן בטול מקח. ואין הלכה כרבי יהודה:

השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו כו':זה הבן הוא קטן בשנים בלא ספק וחכמים אומרים שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח לו ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונתן לו איסר ליקח בו מזולתו ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית זהו כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם לפי שהוא שאלה שלא מדעת ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק הוא פטור מדמי הצלוחית. ואין הלכה כרבי יהודה:

חנוני חייב. כתב הר"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ"י. וכ"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור:

רבי יהודה פוטר שע"מ כן שלחו. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ח דב"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ"כ התוספות פ"ט דב"ק דף ק"ד:

שעל מנת כן שלחו. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר"י דס"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא:

ומודים חכמים לרבי יהודה. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש"ה פטור מן הצלוחית. הרשב"ם: