הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ. חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם, וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ. וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּבֶן חֲרִיץ, שְׁלֹשָׁה:

אין נמדדין עמה. וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק. שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות:

האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך כו':השדות ישתנו דמיהם כפי שמנן וכחשן ואמרו בכאן משמנין הוא שידעו כמה שוה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה במדה מן הכחוש שבה והוא נותן ללוקח כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה ויהיה בה מקום שמדתו שלשים אמה שוה ל' דינרין ימשח לו נ' אמה מן השבעים ויתן לו (נ') [כ] דינרין ואם פסק עמו (בריוח) [ברוח] ובאותה (הריוח) [הרוח] על דרך משל היו אלה השלשים אמה השמנים ימשח לו מאותן השלשים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי חבל והבין זה הענין. והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ ובכן יתן לו החצי והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן לפי שאילו היה הגדול בלבד היתה הנמיה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה משפת החריץ ותבא אל השדה ואילו היה הקטן בלבד היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה וכשהם שנים אינה יכולה להיכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין ובין חריץ וחריץ רוחב טפח והשנים מבחוץ לגדר (על זו הצורה) וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו:

משמנין ביניהן. לשון הר"ב רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר וכו'. ומאי משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. וכה"ג תנן במשנה ו' פ"ב דבכורות לענין רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהם כאחד וכו'. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. אלא דהתם אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי כהן ראיה לא שקיל אלא הכחוש. ונשאר היפה ביד הישראל. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא. הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מכר. ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש. אלא משום דמצי אמר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך. הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש. בשוה חצי השדה. הרשב"ם. והא דכתבתי בסוף משנה א' פ"ז דב"מ אהא דתנן הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד ושנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש רש"י שנותן כמו לבינוני. והרמ"ה פירש מחשבין לגדול ולקטן וכו'. התם נמי פירושא דמשמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. אבל לא היו יכולין לפרש המוציא מחברו עליו הראיה כמו בבכורות. דהא אהכל כמנהג המדינה מייתינן לה. וירושלמי הביאו הרא"ש עלה דהך ברייתא השוכר וכו' אמר ר" אושעיא אמר רבי אלעזר בכל המקום המע"ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. וכל שכן דליכא לפרושי כי הכא. דלדמי ולכחוש. נמצינו למדין דהני תלתא משמנין ביניהן פירושם שוה דשומן יהא ביניהן. אבל ענינם אינם שוה. וכל אחד דבר הלמד מענינו הוא:

חציה בדרום וכו' ונוטל חציה בדרום. פירש הר"ב שמין כמה שוה חצי שדה שבדרום וכו'. נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה. וכן פירש הרשב"ם. וכתב נ"י שאינו נכון. דהא בדרום אמר ליה. ואי האי לישנא לא מהניא ליה. מאי לישנא מהניא ליה. והנכון כמ"ש הר"ר י צ ח ק ב ר ב ר ו ך ז"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום. בין שהוא כחוש או שמן. בהשוואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. וכן פירש הראב"ד וכן הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וכלומר דשמין נמי דמי כולה. ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים. וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה. אבל לשונו בפירושו בזה המשנה אינו מובן לי כלל:

חריץ ובן חריץ. כתב הר"ב תרוייהו אחורי הגדר ובן חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. כך פירש הרמב"ם והרשב"ם ומה שכתב הר"ב איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה וכו'. וז"ל הרשב"ם איידי דרווח ו' טפחים נכנסת לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת ע"כ. ומ"ש הר"ב בן חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא החיצונה [וקפצה]. הרשב"ם. ומסיים הרמב"ם וכשהן שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין:

ששה טפחים. רחבו באורך כל השדה. הרשב"ם: