שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) שׁוֹר רֵעֵהוּ, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר, אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה, וחצי נזק האחרון היה חמשים, והשור שוה מאתים. מתחלה כשנגח שור זה שורו של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה, היה לניזק בשור זה מנה, ולבעלים מנה. וכשתפסו הניזק ונגח תחת ידו, אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו, שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו. וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים, איבד הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים ונותן לזה הניזק השני, והמותר עד המנה חוזר לו. והבעלים נוטלים המנה שלהם:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש כו': כשאירע דין ישראל עם כנעני ענין הדין ביניהם כך היה אם היה לנו בדיניהם זכות נדון להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם ואם היה טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך לפי שמי שאין בו שלימות המדות האנושיות (ר"ל מדות המשפטים בין אדם לחבירו המקיימים את החברה האנושית) אינו בכלל האדם על האמת והמאמר בזה הענין היה צריך דבור בפני עצמו:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש. ובמשנה ב' דפ"ק מפרש באיזה הקדש ומש"ה לא קשיא תנינא חדא זמנא כדלקמן דהכא לגופא ולעיל לפרושי באיזה הקדש:

שנאמר שור רעהו. ואע"ג דלגבי תם כתיב. בההוא אנפא דחייב בתם. חייב במועד. כדאיתא בגמרא. הלכך כיון דמיעט קרא רעהו. כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו. נ"י:

שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור. בפ"ק מ"ב תנן לה. של בני ברית ומקשי התם בגמרא דף י"ג ע"ב דהא תנינא לה הכא ומשני תנא והדר מפרש:

פטור. כתב הר"ב דכתיב עמד וימודד ארץ וכו'. תימה דתיפוק ליה מרעהו. דודאי דעכו"ם לאו רעהו הוא. וכן ראיתי ברפ"ב מהלכות גניבה שכתב הרמב"ם הגונב את העכו"ם. או שגנב את נכסי הקדש. אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לעכו"ם. וכתב המגיד בגמרא נפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעט עכו"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא ע"כ. ובגמרא ממה נפשך אי רעהו דוקא דעכו"ם כי נגח לישראל לפטור. ואי רעהו לאו דוקא. אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נמי נחייב. א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד וכו'. ומצאתי בספר חכמת שלמה שכתב וז"ל. נ"ל דוקא שור שלהם [שהזיק] שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין. משום דממוניהם היה הפקר כה"ג. אבל שור שלנו וכו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואומר הופיע. בגמרא מאי ואומר. וכ"ת עמד וימודד ארץ מיבעי ליה לכדרב מתנא [דאמר ויתר כמו לנתר בהן על הארץ שהגלה אותם מעל אדמתם] וכדרב יוסף דאמר ויתר שהתיר להם המצות. [שאפילו מקיימים אותם אינם מקבלים שכר]. ת"ש הופיע מהר פארן. ונראה דאע"ג דקרא דהופיע בוזאת הברכה. וקרא דויתר בחבקוק אפילו הכי מייתי גמרא משום דויתר משמע טפי להתיר מל' הופיע. וכתב הרמב"ם בחבורו פ"ח [הלכה ה'] מהלכות נזקי ממון. קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאינן זהירים במצות. ואינן מסלקין הנזק. ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין איתה ומפסידין ממון הבריות ע"כ. ובפירושו כתב וז"ל ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות. ואע"פ שלא חטאו. לפי שמי שאין בו שלמות המדות האנושיות. אינו בכלל האדם על האמת. אבל תכלית מציאתו לצורך האדם ע"כ: