גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת, גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה, גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים, הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:

אין הגונב אחר הגנב וכו׳ דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

גנב ע"פ ב' וטבח ומכר על פיהם או ע"פ ב' כו': כשישחוט הוא בידו ביום הכפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחויב כרת ועוד יתבאר לך במס' מכות שכל מחויב כרת לוקה. ועיקר הוא אצלנו אין אדם מת [ולא לוקה] ומשלם אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ וכמו כן אם שחט לו זולתו בשבת או לע"ז חייב בתשלומין לפי שעיקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בעצמו או שישחוט לו זולתו לענין תשלומין. והראיה על זה מה שאמרה תורה או מכרו ולמדנו מפי הקבלה או לרבות את השליח. וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו ויחשוב להם חלקם בזה. וכבר בארנו בפרק שני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ארבעה וחמשה לרבנן. ואין הלכה כרבי שמעון:

(גנב על פי ב' וטבח ומכר על פיהם כו') [וכן הוא בדפוס נאפולי] [גנב על פי ב' וטבח ומכר על פי עד אחד וכו']: הודיענו בזה ההלכה שהודאתו שמכר וטבח כמו עדות עד אחד עליו בזה וכמו שהעדות האחד אם יבא שני ויעיד נתקיימה העדות ויתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וכמו כן כשהודה שטבח או מכר אם באו אחר כן עדים והעידו שטבח ומכר משלם ולא נאמר מודה בקנס פטור וכיון שהודה ואין שם עדים פטור אלא כ"ז שיבאו עדים חייב וזהו כשיכפור עיקר הגניבה קודם שיבאו עדי גניבה ואחר שבאו עדי גניבה הודה בגניבה ומכירה וטביחה אבל אם הודה בעיקר גניבה קודם שיבאו עדים פטור מתשלומי ארבעה וחמשה אפי' אם באו עדי טביחה ומכירה אחר כן:

או ע"פ שנים אחרים. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ו דגטין דלא הוה חצי דבר. ומ"ש נ"י בכאן דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה. משום הכי לא הוי חצי דבר. לרווחא דמלתא כתב כן. וכדאיתא בגמרא דאפילו לר"ע אתיא מתניתין ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב:

וטבח. עיין מ"ש ברפ"ו דמעילה:

וטבח ביום הכפורים. כתב הר"ב אבל חייבי מיתות ב"ד אפילו שוגגין פטורין. עיין במשנה ד' פ"ה מ"ש שם:

ואחר כך מת אביו. כתב הר"ב אבל מת אביו ואח"כ טבח תנא סיפא דפטור וכו'. כלומר משום דהך סיפא. הוא דתנא להך רישא. דרישא לאו חדוש הוא. שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו. וקודם שהקדיש. אלא משום סיפא וכו' כמ"ש הרא"ש:

השוחט חולין בעזרה. ואע"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במשנה ט' פ"ב דקדושין ומפרש לה הר"ב מקרא. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח. ואההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כולה בעינן כמ"ש הר"ב במשנה ד' בדבור ומת אביו. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. גמרא:

רבי שמעון פוטר בשני אלו. כתב הר"ב דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. דגמר מטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז) בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא. תוספות דף ע"ו: