מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בוֹ שֻׁתָּפוּת, הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם, אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם, אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם, פָּטוּר:

מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כו': גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ כו': כל זה מבואר:

או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו. לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור. רש"י. וכתב נ"י ואע"ג דכבר שמענו זה ממתניתין דלעיל בגנב משל אביו ומת אביו קודם שמכרו. התם הוי אמינא משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא שמעינן אפילו אין לו שותפות אלא באבר אחד. מהרמ"ה ז"ל:

השוחט ונתנבלה בידו וכו'. שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכדפרישית במשנה ג' פ"ה דחולין ועיין שם:

וטבח ומכר חוץ מרשותם. דכשהוציאו נעשה עליו גנב כדתנן לקמן או שהוציאו מרשות הבעלים. וכתב נ"י משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפילו הוציאו לרה"ר. ואע"ג דאין משיכה קונה ברה"ר [כמ"ש הר"ב במ"ד פ"ק דקדושין] ה"מ לענין קנייה אבל להתחייב באונסיו כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב. ע"כ. והתוספות כתבו דהכא בהוציאו לסמטא דוקא:

או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם. נקט כולי גווני אע"ג דלא צריכא. ועיין במשנה ו' פ"ט:

אבל גנב וכו' ברשותם פטור. בשלא הגביהו עסקינן. דבהגביהו הוי קני [כדלקמן] וחייב. תוספות: