חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה, פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בָּאֲחֵרִים, פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמָן. נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:

שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כו': כל זה מבואר ויש (לו דינים) [לדיינים] לייסר אותם כדי להסיר הזיקם מבני אדם:

נתגרשה האשה וכו' חייבים לשלם. כ' הר"ב שהרי מתחלה הן חייבין וכו'. כלומר מה שא"כ חרש שוטה וקטן דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא"ש. וב"י סימן צ"ו כתב כן בשם בעל התרומות ואשתמיטתיה הא דהרא"ש. אבל קשה לי מלשון הר"ב דהכא אלשונו במשנה ג' פ"ז דתרומות. דמשמע דסבירא ליה דקטן כעבד דמי וכמ"ש שם. ומה שכתב הר"ב שנכסי מלוג וכו' משועבדים לבעל לפירות ולירושה. ולא אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ומש"ה אפילו לחובל עצמו לא ינתן לו בחבלתו טובת הנאה דאית בהו משום דודאי מחלה. וקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והני נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נמי כחוב נינהו לדידה מבעלה וכי מחלה מחול. ומש"ה סתם הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל ולא כתב שתמכור בטובת הנאה כ"כ שלטי הגבורי' דלא כהרא"ש דמשוה דין חבלה באחרים לדין חבלה בבעלה דאמרינן בגמרא דתמכור וכו' ואין להאריך: