נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת, אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב וְאָשָׁם לִידַעְיָה, יָצָא. אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה, אִם קַיָּם הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְנֵי יְדַעְיָה, וְאִם לֹא, יַחֲזִיר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר, שֶׁהַמֵּבִיא גְזֵלוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא. הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְזֵלוֹ, לֹא יָצָא. נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ, אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:

נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין כו'. כבר בארנו באחרון של סוכה כי משמרות כהונה כ"ד משמרות והיו עובדים בזה אחר זה כל משמרת שבת אחת ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה והביא אותה עד"מ וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרת משמרת ידעיה בזה חולקין ר"י וחכמים ר' יהודה אומר משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף כיון שאין לה במשמרתו שום דבר לפי שאינו שבתו לפיכך יחזיר כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרת וחכ"א משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף והראוי שיתן הכסף קודם האשם ולפיכך יוקח האשם מאתו ויתן ליהויריב שנטל כסף ברישא כמו שראוי והוא יקריב האשם כשתהיה משמרתו. ולפי שאלו העקרים אמתיים ידועים אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה משמרת ידעיה אם הוא הלכה כחכמים שאומרים יצא אשם ליהויריב כמו שקדם וזה מבואר ואין שם ספק ואם הלכה כר"י שאמר ישיב הכםף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכםף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו במשמרתו ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת ר' יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו א"ר לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם וזה הענין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה והלכה כחכמים והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם אשר יכפר בו וקבלנו בפי' זה כי האשם הנאמר כאן כסף והוא מה שאמרו אשם זהו קרן וכבר בארנו בהלכה שקודם לו דרחמנא קרא הכסף אשם ואמרו יכפר בו והוא פועל עתיד ר"ל שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עון בקרבנו והוא איל האשם כמו שנאמר וכפר עליו הכהן באיל האשם וקבלנו בזה איל אשם מעכבים ואין החומש מעכב וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף ופירוש מעכבין את הכפרה:

אין היורשים יכולים להוציא מידם. לשון הר"ב מאחר שזכו בהן כבר משמע דרוצה לומר טעמא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר שמת ואין לו יורשים שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני דאי הכי קרא למאי איצטריך. ועוד שסברתו זו איכא למדחי ולמימר דלאו זכייה היא כלל. שהרי הגזלן כבר זכה וכו' וזה שנתנו לכהן לאו נתינה לשיזכה בה היא. דאדעתא שיתכפר בו נתנו לו. ובגמרא אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה. דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי [דלא תהוו ליה כפרה] לא יהיב ליה. וחטאת ואשם שמתו בעליה. דחטאת תמות. ואשם תרעה. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה. התם הלכתא גמירא ליה. ע"כ. הא קמן דלאו מטעם זכייה בנכסי הגר אין מוציאין מידם דאדרבה אי אפשר שיזכו בו. כיון דבטעות בא לידם מיד הגזלן שכבר זכה בה. אלא טעמא משום דכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה אלא הוה אמינא דאין כפרה כלל עד שיביא קרבן:

שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא. גמרא. דאמר קרא האשם המושב לכהן. מלבד איל הכפורים אשר יכפר בלשון עתיד. ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף. עדיין לא כפר:

אין החומש מעכב. גמרא דכתיב במעילה באיל האשם ונסלח לו איל ואשם [פירוש אשם. קרן כדלעיל] מעכבין. ואין חומש מעכב. וילמד הדיוט מהקדש. פירשו התוספות דהא השוה אותן הכתוב בדין אם הביא אשמו תחלה דבתרווייהו לא יצא. ע"כ:

אין החומש מעכב. לשון הר"ב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. וכן לשון רש"י. ולשון ולבסוף נתן אינו מדוקדק דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב. וכבר פירש דעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה ואפילו אם נדחק לומר דדעתם במ"ש מלהקריב כלומר ולעשות כפרתו. אכתי תקשה מנלן דהא אדרבא קרא קאמר באיל האשם ונסלח. משמע דאילו קרן עבדי הסליחה. והרמב"ם פרק שמיני מהלכות גזילה [הלכהי"ג] כתב וחייב ליתן את החומש אחר כפרה. יראה שדעתו לומר שאע"פ שכפרתו נגמרה מכל מקום חוב החומש עדיין עליו וחייב לשלם. ותדע שכן הוא דבפ"ק מהלכות מעילה לא כתב זה והיינו טעמא דכיון שאין החומש עליו אלא חוב בעלמא. כתב דינו בהלכות גזילה וסמך עליו בהלכות מעילה אף על פי שהלכות מעילה קודם בדרך חבורו. אפילו הכי סמך על המאוחר לפי ששם מקומו. ואולי שגם זו דעת רש"י והר"ב במ"ש ולבסוף נתן דלא תימא דאינו מעכב הכפרה. ובדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש. להכי קאמרי ולבסוף נתן כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך [וקרי ביה נותן בחול"ם וציר"י]: