אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵדָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:

אנפוריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר״ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

איזו היא אבדה מצא חמור או פרה כו': כפועל בטל רצה לומר כפועל שבטל ממלאכתו (שבטל ומצא חמור ממנה) [שבטל ממנה ומצא חמור]. והשב מקור וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב [תשיב] שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים עמו שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקראות:

רועין בדרך אין זו אבדה. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

רצה בין הכרמים. כתב הר"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא:

אפילו ד' וה' פעמים. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ"ש בריש פרק י"ח דמסכת שבת:

השב תשיבם. לשון הר"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ"מ. כדר"א דאמר ר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז"ל הרמב"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע"כ. וכן העתיק הר"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן:

כפועל בטל. והן העתיק הר"ב. ועיין במ"ד פ"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ"ד דבכורות. ופירש הר"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן רס"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע"כ:

שלו קודם. עיין בפירוש הר"ב משנה י"א: