בָּבָא מְצִיעָא ג׳ · ד׳

שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ:

על המשנה הזו

משנה בָּבָא מְצִיעָא ג׳ ד׳, מתוך מסכת בָּבָא מְצִיעָא שבסדר נזיקין. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו': זה הדין הוא כשנתנו השלש מאות דינרין בכיס אחד לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחוה והנאמנות כל אחד מכם לחבירו עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד לא עלה על לבי לזכור למי הם המאה ולמי הם המאתים אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד מהם על כיסו כמו שקדם ואין הלכה כרבי יוסי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

שנים שהפקידו וכו'. פירש הר"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:

והשאר יהא מונח וכו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:

יהא מונח. עיין מ"ש בריש פ"ק בד"ה ויחלוקו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל