אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:

איזהו נשך. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:

איזהו נשך ואיזהו תרבית כו': מה שקורא נשך הוא רבית דאורייתא ומה שקראו תרבית הוא רבית דרבנן ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה עליו בחוב אבל הוא זה כשהיה לו עליו חוב ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהם חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי בשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור. ואמרו לקח ממנו חטים רצוני לומר לקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים כמה שיהיה אצלו אבל כשיתן איש לחבירו מעות ליקח ממנו כך וכך מדה מחטים והשער ידוע לא פחות ולא יותר זהו מותר ואע"פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך פירש וביאר הירושלמי:

מפני שהוא נושך. הכי גרסינן בס"א וכן ברי"ף ורא"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו':

המרבה בפירות. כתב הר"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירותהוירבית. דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ז) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ"ש הר"ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש"י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [*ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ"ש הר"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח"כ:

וכן השער. כתב הר"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ"כ התוספות [דף ס"ב ע"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה:

ויין אין לו. כתב הר"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש"י בגמרא [דף ס"ג ד"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. ונראה שר"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב"י בי"ד סימן קס"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ"כ רש"י בהדיא בגמרא [ד"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש"י דע"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. ומהם הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע"כ. ור"ל שאף ע"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב"ם. נראה דאפילו לסברת רש"י והרמב"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה: