אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. (יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה). הָיָה הוּא תְחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי:

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו': כשער הגבוה כלומר כשער הזול שבאותו המין וישיבו במובחר שבאותו המין. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה:

אין פוסקין. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ"י:

יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו'] בגמרא דף ס"ג ע"ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס"ב כתבו וזה לשונם. אע"פ שאין לזה יש לזה. אע"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע"כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש"י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר"פ כ"ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב"ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ"מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב"י ח"מ סימן רי"א כתב. שאע"פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע"כ. וזה כסברת הראב"ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע"י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש"י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ"מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב"ם:

היה הוא תחלה לקוצרים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא משך וכו'. כי יש לו. לא גזור. וכ"כ רש"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ"ש לעיל בדבור ויין אין לו:

ופוסק עמו [כשער הגבוה]. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע"פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ"ש התוספות דף ס"ב מ"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל' הרמב"ם פ"ט מהלכות מלוה ובל' הטור סימן קע"ה דארישא קאי. ורש"י והר"ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו'. ש"מ דגרסינן לה במשנה:

תן לי כזה. כתב הר"ב כשער הזול. ואע"פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ"ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ"כ התוספות [ד' ע"ד ד"ה יכול]: