אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו:

פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:

אין פודים לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא כו': נתנו לכהן רוצה לומר נתנו לכהן פטר חמור עצמו יתחייב הכהן לפדות אותו בשה לעצמו ויאכל אותו השה ואז ישתמש בחמור כשאר החמורים והכהנים חשודים על ענין זה לפי שלפעמים אינו מפריש עליו שה לפיכך אינו מותר לישראל לתת פטר חמור לכהן אלא אם פדה אותו הכהן בפניו ואין הלכה כר' אליעזר:

אין פודין לא בעגל כו'. נאמר כאן שה. ונאמר להלן [בפסח] שה. מה להלן פרט לכל השמות הללו. אף כאן פרט לכל השמות הללו. גמרא:

ולא בחיה. לשון הר"ב צבי ואיל. בקמץ יו"ד איל שכן הוא בכתוב כצבי וכאיל. וכן איל וצבי ויחמור קמוץ. אבל איל שהוא מין בהמה כולם היו"ד חרוקה [*אם לא באתנח. או בסוף פסוק:

ולא בטרפה. פירש הר"ב כגון שנחתכו כו'. וכפירש"י. ופשיטא לי מלתא דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום. והטור השמיט. ולא ידעתי למה. שהרי גם הוא כן בגי' הרא"ש אביו ז"ל]:

כוי. לשון הר"ב בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה כלומר ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה. כמ"ש הר"ב [*במ"ח פ"ב דבכורים] ועי' ספ"ה דנזיר ומ"ש שם בס"ד מסוגיא דרפ"ה דכריתות]:

עד שיפריש שה תחתיו. כתב הר"ב ולפי שהכהנים חשודים כו' דמורה בה התירא. דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי. למה לי לפדותו: