עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה:

עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור כו': לטפל ר"ל להתעסק בגידולו והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם לגדולה ולפיכך אין נותנים להם שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת [יעב"ץ לו] המתנות אין שומעים לו דאמר בברייתא הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו ודע שבעל מום הרי הוא ג"כ לכהן והכהן הוא שמוכרו או מאכילו למי שירצה וכן בספרי ובשרם יהיה לך להביא בשר בעל מום שמתנה לכהן שלא שמענו לו בכל התורה והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה מה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואח"כ סמוך ליה כן תעשה לשורך לצאנך וכתוב בתורה בבכור אדם מבן חדש ומעלה תפדה וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החוב עליו ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום: ור' יוסי אומר דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות ולפיכך צריך להאכילה שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון ואין הלכה כר' יוסי:

בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':

רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:

לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:

הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:

שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות: