בֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם:

ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:

ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן כו': בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין כו': ב"ש אומרים שאפי' בכור בעל מום לא יאכל אלא בחבורות הכהנים מצד הכתוב שנא' בו ובשרם יהיה לך וגו' והואיל והוא ממתנות כהן לא יאכל אותו אלא כהן וב"ה אומרים לא נאמר זה אלא בתמים בלבד אבל בעל מום יכול הכהן למוכרו ולהאכילו למי שירצה ואפי' לעובד כוכבים לפי שנאמר בבעל מום כצבי וכאיל: וכבר ידעת דעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוון מותר וביארו בגמרא שהלכה כמותו ואין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוד עושה בו מום שאירע המום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פירשנו זה ובארנו אותו פעמים אבל ענין מחלוקתו בכאן שר' יהודה אומר לא יקיז כל עיקר שמא יארע בו מום אע"פ שלא נתכוון לכך דדבר שאין מתכיון אסור וחכמים אומרים שיקיז ע"מ שידע שההקזה אינו עושה מום בשום פנים ור"ש אומר יקיז ואין חוששים [למה שיארע אחר הקזה שאם אירע מום באותה הקזה אין אנו חוששין] לפי שהוא דבר שאין מתכוון ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה ולא ימות ור"ש אומר ששוחטים אותו במומו שיארע בו מחמת אותה הקזה אם אירע והלכה כר"ש שיהא נשחט (עמו) [יעב"ץ עליו] ג"כ:

ואפילו נכרי. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים ומ"ב פ"ד דחולין. [*ומ"ש הר"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י״ב:כ״ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ"ט]:

אין מקיזין לו דם. פי' הר"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ"ק דפסחים דף י"א [*ומ"ש הר"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ"ש במשנה דלקמן]:

רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב"ם: