הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל, ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:

היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי כו': כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועים כו': כבר זכרנו שהכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה כמו שאמר לא נפטרו מבכורות בהמה טהורה ואם יפול בו מום יאכלנו בעליו הכהן בטומאה כמו שיאכל בכור ישראל שנפל בו מום ואמר שאם היה זה הרועה ישראל ורועה בהמות כהן ואמר שהמום הזה אירע בלי כוונה הרי הוא נאמן לפי שלא יגיע לו תועלת שיעשה הוא המום וא"ת שאנו חוששין שמא יעשה זה כדי שיאכיל אותו ממנו הכהן כשישחט אותו מפני שמותר לישראל לאכול מבכור בעל מום כמו שזכרנו אין חוששין לזה לפי שהוא שיעור מועט ועל שיעור מועט כזה לא יעשה עון והוא ענין מה שאמר ללגימה לא חיישינן אבל אם היה הענין בהפך כמו שהיה הרועה כהן והבהמה של ישראל אינו נאמן הרועה לפי שבכור בעל מום מתנה לכהן כמו שזכרנו באורו והרועה חושב בדעתו שלא יניח אותו ויתנהו לזולתו מן הכהנים ולפיכך אנו חוששין שמא הוא עשה בו המום בכוונה ר"ל הרועה כדי שיאכלנו במומו וכן אינו מותר להעיד כהן אחר אם נפל מום בבכור דחיישינן לגומלין זה את זה ואמר רשב"ג נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו וחלק עליו ר"מ ואמר הואיל והוא חשוד אינו נאמן לא על של חבירו ולא על של עצמו וענין מחלוקת ר"מ ות"ק שר"מ אומר בכור כהן צריך ב' מן השוק להעיד עליו ות"ק אומר אינו מעיד כהן על בכור כהן הא שלא כהן מעיד ואפי' א' ורשב"ג אומר אפי' בני ביתו של כהן ובניו נאמנים אבל אשתו לא לפי שהיא כגופו והלכה כרשב"ג:

היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:

הרי זה ישחט עליו. כתב הר"ב ל"ש כו' אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ'. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:

הראויין לבא בידי אדם. פי' הר"ב שי"ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו' שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:

רועים כהנים אינן נאמנים. פי' הר"ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו'. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו'. וכן לשון רש"י. וצ"ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא"כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא"כ אפי' שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו'. וה"נ כתב הר"ב לקמן בדבור ר' מאיר אומר כו' דלת"ק דוקא כהן אינו נאמן כו'. ולא אתני כהן רועה. ש"מ דס"ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ' וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר"מ לת"ק דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן בדעת הת"ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא"נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו'. כתב הר"ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב"ג. ולא קשי' אהלכתא דספ"ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו' דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ"ש לפירש"י שכתבתי במ"ח פ"ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר"ב הלכה כרשב"ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל:

רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש"י בגמ' [דף ל"ה]. ומסיים הטור ר"ס שי"ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות:

לא דנו ולא מעידו. כתב הר"ב ואיכא בין ר"מ לת"ק דלר"מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי' שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמ' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ריב"ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש"י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי' כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית לי' דריב"ק דאמר ת"ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי' אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור"מ לית לי' לר"י [ב"ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק ואפי' בכור ביד ישראל. ע"כ. וכ"כ התוס' דת"ק סבר כר"י [ב"ק] ושנים מן השוק דקאמר ר"י [ב"ק] בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר"מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולת"ק דוקא כהן אין נאמן וכו' ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. וא"כ בס"פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא"י בפי' הרמב"ם שכתב עליו דהוא דעת ר"מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע"כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ"ש בפי"ב מהלכות מעשר ובפ"ח משמטה וספ"י מה' משכב ומושב ובפי"א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר"ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב"ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ"ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב"ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב"ד בהשגותיו ספי"ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ"ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ"ד] כר"מ. וה"נ במשנה ו' פ"ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע"כ. וכ"כ הר"ב שם קל הוא כו' שמעינן מינה דאל"ה אין החשוד מעיד על אחר. וה"נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב"י בטי"ד סימן קי"ט מקשה אמתני' זו דחשכה מ"ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב"ם שפוסק כרשב"ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני' אתיא כר"מ ולא קי"ל כותיה. שהרי הרמב"ם עצמו פסקה בריש פי"ב מהלכות מעשר. עכ"ד. אבל מההיא מ"ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו' לא קשיא שכבר תי' זה בכ"מ משום דבעינן לאוקמי למתני' אפי' כר"מ. דהא סתמא מתניא ע"כ. וז"ל הרמב"ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ"ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר"מ כמ"ש בשמו ומש"ה דחוק הל' דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו'. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ"מ בגמ' שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר"מ: