הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו, וּבְאַרְכּוּבוֹתָיו, וּבַעַל פִּיקָה, וְהָעִקֵּל. אֵיזֶהוּ עִקֵּל, כֹּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכּוּבוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז. אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת (לְמַעְלָה) עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר. לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר. הָיְתָה בוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שׁוֹטָה בַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי דִלְדּוּלִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה:

ובעלי החטוטרת ר׳ יהודה מכשיר. כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוה מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר׳ יהודה סבר חתיכת בשר בעלמא היא, ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כ״א) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד. והלכה כחכמים:

המקיש בקרסוליו ובארכבובותיו ובעל פיקה כו': הכושי והגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש כו': מקיש קרסוליו אחת בחברתה בשעת הליכתו וכן מקיש בארכבותיו ובעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויצאת יותר מן הראוי: ועיקל הוא מי ששוקיו כפופין כקשת ושיעור כפיפה זו זכרנו כבר שהוא עד שהנותן רגליו זו בצד זו לא יתחברו ארכבותיו: ופיקה יוצא מגודלו שיהא בולט מבוהן היד והרגל שום דבר או שיתעקם ג"כ והבוהן בשעת הנחתו קלוטות עד הפרק מדובקות עד שיהיו ב' האצבעות כאצבע א' ואמר ואפי' יהיו שש ושש בידיו ושש ושש ברגליו שלא ישתנה אבר מן הדומה לו הרי הוא מום אצל החכמים ואפי' היה גם באחת באלו הד' אברים שש בלבד והנשאר חמש חמש אינו מום אצל ר"י. כושי שחור: גיחור אדום. הלבקן לבן בתכלית הלובן לפי שכמו שבשחור מום כן האדום כארגמן או הלבן כחלב מום וכן באר הגמרא והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים: וקפח הוא הארוך הרבה עד שמואסים בני אדם ארכו: וננס הקצר: ובעלי הדלדולין הן שמתדלדלין מגופן עורות עד שעורותיהם דומין לדיסקיא והלכה כר"א בן יעקב: ומה שאמר שהשכור מכלל המומין המיוחדים המותרים באדם כבר זכרנו שבעלי המומים המיוחדי' באדם אינם מותרים לעבודה ולפיכך השכור אינו מותר לעבודה וזהו אמת אבל מי שנשתכר מדברים שמבלבלין המות זולתי מיין והשכר כגון ששתה חלב הרבה או אכל דבש הנקרא בלשון ערב סיכרא"ן ובלע"ז נושקימא"י אינו נדון כדין זה רק כשהוא שתוי יין או שכר הוא מחלל עבודה:

המקיש בקרסוליו כו'. דת"ר שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן *)והעיקל והקילבן [פרש"י [הקישן היינו] המקיש והעיקל (ופיקה יוצא) [והקליבן היינו פיקה יוצאת מגודלו] ת"ל או שבר רגל:

איזהו עיקל. כתב הר"ב קא פריש עיקל ברישא כו'. וכבר כתבתי במ"ד. דזמנין דפריש הכי. אבל להרמב"ם לא פריש במתני'. אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו. לא הוה פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:

שמקיף. פירש הר"ב כשיושב ומקרב כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דמסכת תרומות:

פיקה. פי' הר"ב חתיכת בשר עגולה כפיקה. ועיין בפירושו לסוף פ"י דחולין [*ומ"ש שם]:

רחב כשל אווז. פי' הר"ב שקלושות הן כשל אווז. ואין ארכן יתר על רחבן וכן ל' רש"י. ובגמ' לא תימא דטרפא ולא סדיקה. אלא כיון דטרפא אע"ג דסדיקה. ופירש"י טרפא קלושה. והערוך פי' טרפא רחבה ומשווה. ונמצינו למדין שרש"י בפירוש המשנה הרכיב שני הפירושים ביחד [*ונ"ל ליישב שז"ש ואין כו' ר"ל או אין כו']:

אצבעותיו כו'. העתיק הרמב"ם בידיו וברגליו:

עד הפרק. באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. הרמב"ם בחבורו:

[*וחתכה אם יש בה עצם פסול. פי' הר"ב דהואיל וחתכה כו' וכ"כ רש"י. ותימה דלקמן מפרש הר"ב כ"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב"ם בפ"ח מה' ב"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה]:

שש ושש עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט רש"י. ובגמ' עביד צריכותא אקרא:

רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו ותהי עוד מלחמה (שמואל ב' כ"א) וכתיב (שם) ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי גמ':

הכושי. [*והא] דבמתני' דלעיל קאמר ר"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים ופי' הר"ב שהוא שחור. ואע"פ שאינו שחור ככושי. גם ל' הרמב"ם נראה כן. שכתב ואע"פ שאינו שחור בתכלית ע"כ וכתבו גם שניהם דלאו נחלקו עליו לענין הדין וא"כ למאי איצטריך למתני תו כושי ול' רש"י לעיל שהוא שחור ככושי. ע"כ. [*הא מסקינן בסוגיא. דר"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי]:

הכושי והגיחור והלבקן וכו'. פי' הר"ב שחור אדום ולבן וכו' והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים. לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הרמב"ם. ובת"כ מרבה להו לכל הני מאיש איש ואצטריך קרא לרבינהו דלא תילף מבהמה דפסל אותו ואת בנו. וכולה דמתני' דלקמן והכשיר בה הכושי וגיחור כו' אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כו' אינו דין שנכשיר בו את הכושי כו' ת"ל איש איש ריבה. ונ"ל דהיינו טעמא דתנא דידן דתני פסולים באדם וכשרים בבהמה ולמאי נ"מ אצטריך למתני דהא תנן בר"פ יתר עליהן באדם כו' וכה"ג פרכינן בפ' דלעיל מי"א כמ"ש שם הר"ב אלא לומר שאע"פ שכשרים בבהמה לא תילף באדם. ועיין במשנה דלקמן:

והשכור. כתב הר"ב שאם עבד לוקה. עמ"ש בזה במ"ג:

רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פי' הר"ב כמין חתיכות בשר כו'. באיזה מקום שיהיה בכל הגוף. הרמב"ם בחבורו. וכתב הר"ב והל' כר"א בן יעקב וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וגם בחבורו העתיק דבריו. ונ"ל דכך גירסתם ולפיכך פסקו כמותו דמשנתו קב ונקי ובנא"י מצאתי נמחק בן יעקב מפירוש הרמב"ם. ולי נראה מ"ש: