אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר כו':פרתו של רבי אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבור בו בפרק חמישי בשבת. מקרדין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלין ביריכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותן. ומקרצפין הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושים חבורה כשמסירין אותם. וחכמים סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו רבי יהודה והלכה כרבי אלעזר בן עזריה באומרו מקרדין את הבהמה בלבד כי העיקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר:

מכבדים בין המטות. כתב הר"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר"ן וכי תימא מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו ע"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב"ה לטלטל כמ"ש הר"ב ספכ"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר"ן בשם הרשב"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ"א מה"ש:

המוגמר. עיין במשנה ו' פ"ו דברכות:

[*ועושין גדי מקולס. פי' הר"ב וכו' עיין במשנה א' פ"ז דפסחים]:

וחכמים אוסרים. [*כתב הר"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ"כ] במשנה י"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי"ל הכי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ"א מה"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"ג דהלכה כר"ש ע"כ. אבל אין לפרש כמ"ש רש"י בפ"ז דשבת דף קכ"ד [ע"ב] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא"כ איסור דאורייתא איכא כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ"ה דפסחים. דאינו אלא שבות. וכ"כ התוס' שם בהדיא דע"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ"מ חזינן דס"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ"ה מסקינן דאסור כמ"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז"ל התוס' דפסחים אע"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ: