בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לְבוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורשב״ג לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי:

בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה כו':רבי יהודה אומר רואין את המומין ביום טוב. ורבי שמעון אומר אין רואין את המומין ביום טוב. ולשון התורה כי הבכור קדש אבל אם נפל בו מום מיד נסתלקה הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכלו כחולין אמרו כי יהיה בו מום. ועוד יתבארו לך המומים כולן המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות. ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה אע"פ שאצלינו צער בעלי חיים דאורייתא. ומ"ש ואם לאו לא ישחוט ולא אמר ואם לאו לא יעלה רוצה בו כי אם עבר אדם [והעלהו מהבור] והיה בו מום עובר מערב יום טוב שאסור לשחוט בו את הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע אסור לשחטו ביום טוב לפי שיעלה על דעתינו שכיון שהתחיל המום מערב יום טוב דעתיה עליה ואינו מוקצה כי רבי יהודה סובר כי על כל פנים היה מום ניכר מערב יום טוב ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער ב"ח לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיים אינו דין לשוחטו ואפילו היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה. ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועין ור' שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביו"ט אי אפשר לראות כלל והלכה כר' שמעון:

אין זה מן המוכן. פירש הר"ב דלאו משום מקצה וכו' ונראה כדן כו' [במשנה ב' פרק ה'] והכי קאמר אין התרתו היתר. ואינו מוכן להיות כשר. וכן כתב רש"י. וקשיא לי דאע"ג דודאי דלישנא דאין זה מן המוכן מוכיח דאינו מוכן ליו"ט ואסור אפילו דיעבד שראהו והתירו. מ"מ מידי הוא טעמא שלא יראהו אלא משום שנראה כדן כו' והגע עצמך אם עבר ודן מי לא הוי דינו דין. דכולי האי ודאי לא החמירו בשבות שלהם. וכמו באינך דתנינן נמי גבי דלא דנין לקמן בפ"ה דודאי אם קידש דמקודשת וכן בחליצה ויבום. וכן הביאו הרי"ף והרא"ש לקמן אכולהו בבי דההיא מתני' הירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין. בין שוגגין בין מזידין. בין מוטעים. מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט. [*ומיהו אין כל כך ראיה מהירושלמי. דהא הרי"ף והרא"ש מסיימו ביה. ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי. או מטלטלי. הקנאתו הקנאה. ע"כ. הלכך י"ל דלא אמרו מה שעשה עשוי אלא לענין המעשה שנעשה שהוא קיים. אבל היכא דאיכא איסורא אריה הוא דרבע עליה]. והנה בפירש"י שהעתיקו התוספת לא נכתב וה"ק אין התרתו כו' ומשום כך כתבו דלרש"י בדיעבד מותר. והקשו מלישנא דאין זה מן המוכן דמשמע דאסור אפי' בדיעבד. ולפיכך פירשו הם דאע"ג דבשאר דוכתי לית ליה לר"ש מוקצה הכא אסור אפילו בדיעבד מטעם מוקצה. משום דאית ליה דאין רואין המום משום דהוה כדן וכו' הלכך אין זה מן המוכן. דלא הוי דעתיה עלויה מאתמול. וכתב הר"ן משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בס"פ כירה. ע"כ [*ותמהני דפוק ועיין בפירש"י שבסוגיא ותמצא שבארבעה מקומות פירש דאין זה מן המוכן דלאסור בדיעבד הוא. וכן מוכח להדיא ג"כ בהסוגיא עצמה דבדיעבד נמי אסור. ובמשנה ג' פ"ב דתרומות הבאתי לקצת הסוגיא. וע"ש] והרמב"ם כתב דהלכה כר"ש. אע"ג דר"י ור"ש הלכה כר"י טעמייהו כמ"ש הרי"ף מדאיתא בגמרא דאמי ורדינאי לא חזי בוכרא ביו"ט וא"ר אמי שפיר עביד. ויש ט"ס בפי' הרמב"ם שז"ש ושוחטו בבור צ"ל והעלהו מהבור: