בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו, ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה כו': פי' יטה עד שיהא נוטה להשען או להיות מיסב והוא כמו לא יטה לארץ מנלם (איוב ט״ו:כ״ט) ומה שאמר אם כן היא קושיא שהקשו בית שמאי על בית הלל וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין שבית הלל מביאין ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה ובית שמאי אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מקריאת שמע כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק"ש אבל אם היית מתעסק במצוה אחרת אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם כדבריכם כן הוא וכבר נתבאר ממה שאמרנו שיוכל אדם לקרות קריאת שמע כשהולך בדבר הרשות אם כן מותר לקרות קריאת שמע מי שהוא מהלך וזה מה שאנו מבקשים:

אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי כו': פי' סכנתי שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות ק"ש והוא הולך רוכב על בהמתו. ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים.

כדי היית לחוב בעצמך. ענין חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:

בשעה שבני אדם וכו'. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר"ב פ"ב משנה ה' ולכך אמרי ב"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. [*הרמב"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ"ז דפיאה וע"ש: