זָב שֶׁרָאָה קְרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר:

ואת שאין למטה צורך בהן. כגון ההולכים ללוות את המת לכבודו בלבד, חייבין:

זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע כו': הזב והנדה טומאתם חמורה ואי אפשר להטהר ממנה ביום אחד כמו שנבאר במקומן ופי' משמשת הוא כנוי לאשה בשעת הבעילה ומנהג האשה כשתבעל ונכנסה הטפה במקום תחתונה שיקפא כל מה שימצא שם מן הליחה ונעשה העובר כמו שהתבאר בחכמת הטבע ואם יקרה בבית הרחם מדוה ולא ינהגו עניני העובר כראוי תהיה הטפה ההיא נופלת מן האשה ויש עת שהיא פולטת הזרע אחרי שינויו והפסדו ויש עת שהוא נופל והוא לא נשתנה כשתהיה פולט בתוך ג' ימים כמו שיתבאר בזולתי המקום הזה ותקרא האשה כשתפול ממנה הטפה ההיא פולטת שכבת זרע וכמו שנתחייב בטבילה האיש המוציא שכבת זרע כן תתחייב האשה אשר נבעלה או אשר הפילה הטפה קודם שנויה ואע"פ שטהרה תיכף אחר הבעילה והפילה אותה ליום או לשני ימים ומפני זה אמרו חכמים שהזב שראה קרי והאשה הנדה כשתפול ממנה הטפה כאשר זכרנו או שראתה דם בשעת הבעילה ונעשית נדה כל אלו חייבים בטבילה מטומאת שכבת זרע ואח"כ יתפללו ואע"פ שהם בטומאה יותר חמורה משכבת זרע ר"ל הזיבות והנדות ורבי יהודה אומר אחר שהם בטומאה חמורה לא יטהרו מטומאה הקלה ואין הלכה כרבי יהודה וכל זה היה בזמן הראשון שנתחייב כל הנטמא בשכבת זרע טבילה ואחר כן יתפלל וכאשר הביאו אחר כך בגמרא וכדבטלוה לטבילותא בטלו כל זה אבל יחויב הרחיצה בלבד קודם התפלה מפני שנהגו בה בני אדם אבל זב ונדה אינם חייבים טבילה שלא נהגו בה ועל כן תתבונן בזה הענין שהוא אמת:

שפלטה שכבת זרע. שע"י שתטמא לא יהיו נשמעות לבעליהן ותתקיים שלא יהיו מצויים וכו'. ומ"ש כל ג' ימים כ"כ הרמב"ם וכמתני' ג' פ"ט דשבת ואינה הלכה כמו שכתבו שם ובפ"ח דמקואות ובחיבורו פ"ה מהלכות אבות הטומאות:

והמשמשת. טמאה אף בלא פליטה. הרמב"ם. ומטעם דלעיל. ועוד כל דתקון כעין דאורייתא תקון וכתיב (ויקרא ט״ו:י״ח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו'. ומהאי טעמא אצטריך למתניה ולא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה ועוד משום דלא פסיקא ליה דתוך מעת לעת לקריו אינו נעשה זב כדאיתא סוף נזיר (דף סד) ובפ' ב' דזבים (משנה ג):

[*צריכין טבילה. עמ"ש בסוף פ' ג' דמקואות]:

ורבי יהודה פוטר. לדבריו דתנא קמא קאמר דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לקריאת שמע ולא לברכותיה כדלעיל במ"ד אי נמי בדברי תורה מיירי דמודה בה ר' יהודה שאין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם כמ"ש ר' יונה לעיל: