הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

ושל מוספין כל היום. אם אחרה אחר שבע יצא, אבל נקרא פושע וכן הלכה:

היה רוכב על החמור ירד ויתפלל כו': מה שאמר ירד אינה הלכה (דף ל) ואע"פ שיוכל לירד ויהיה לו מי שישמור בהמתו אינו חייב לרדת מבהמתו אבל יתפלל והוא רוכב שמא יהיה לו טרדת לב ופי' יכוון לבו יפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קדשי הקדשים:

יחזיר את פניו. לשון הר"ב לצד ירושלים וכ"כ רש"י. וכתב הר"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע"כ. ורש"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ"ש הר"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא"י קאי: