הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה, נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא:

נמקו. כמו נמסו המק בשרו (זכריה י״ד:י״ב) אתם ימקו (ויקרא כ״ו:ל״ט) ואחרים רבים:

נבזזו ג"כ ידוע מגזרת לבוז בז (ישעיה י):

ואינו קורא. לפי שאי אפשר לומר הבאתי את ראשית פרי האדמה מפני שאינו ראשית ועוד יתבאר לך שהבכורים האמיתיים חייבים עליהם חומש: ופי' נופץ כמו נוער או מריק מגזרת נעור וריק:

[*נבזזו נמקו נגנבו. והר"ב בפירושו הקדים נמקו לנבזזו. וכן בפירוש הרמב"ם. וכן הוא בסדר המשנה שבירוש' וגרס' נכונה להסמיך נבזזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה אבל הר"ש העתיק כגירסת הספר. ועל הרמב"ם בחבורו אני תמה שבפ"ד מהלכות בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו. ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל]:

מביא אחרים תחתיהם. כדתנן במשנה דלקמן דחייב באחריותן:

נטמאו בעזרה נופץ. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ד. וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך. ליתני נטמאו בהר הבית. ויש לומר דמשום אינו קורא הוי רבותא. דאפילו הביאם טהורים עד לעזרה אפילו הכי אינו קורא. ולהראב"ד שכתב דיניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו הוה נמי רבותא. ועי' במ"ח פ"ו דשבת דתנן לעזרה והמכוון להר הבית. כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. וכן במ"ג פ"ג דסוטה. ולפי זה יש לומר דהר הבית דהכא נמי לאו דוקא. אלא כלומר לבית המקדש. אבל רצה לומר עד העזרה. וכיוצא בזה בריש מס' חגיגה:

ואינו קורא. פי' הר"ש לחד פירושא לירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת: