הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר:

התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים, דכתיב בתרומה (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים אקרו תרומה, דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים, שנאמר בהן (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:

כבר בארנו שהבכורים נקראים תרומה וכבר בארנו בפרק ג' (מ"ז) ממסכת תרומה שהראיה מן הכתוב שאמר והבאתם שמה עולותיכם ואמר ותרומת ידך אלו בכורים על כן נתחייבו הבכורים בכל דיני תרומה כמו שבארנו בערלה (פ"ב מ"א) וענין אמרם הן נכסי כהן שהוא מקדש אשה בהן: ואמר מה שאין כן במעשר. מבואר לפי שטבול יום אוכל במעשר כפי העקרים שיש בידינו והוא אמרם (נגעים פי"ד מ"ג) טבל אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וכבר זכרנו זה בתחלת ברכות וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתם ופירות תרומה צריך ליטול ידיו קודם שיאכל אותם כמו שיתבאר במסכת חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא העיקר בתורתנו וזה המעשר שנתן חלוק בינו ובין התרומה הוא מעשר שני:

חייבים עליהן מיתה וחומש. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה:

והערב שמש. פי' הר"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא:

[*מה שאין כן במעשר וכו'. מ"ש הר"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ"ג. ואע"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל (יבמות דף עד) . ובפ' תינוקת (נדה עא). ובפ' כל שעה (פסחים לה) . הובאה בלשון הזה]: