כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה, דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה, וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְטֻמְאַת נְבֵלָה כַּחַיָּה, וְטֻמְאָתוֹ בְסָפֵק, וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר:

לפי שאנו חייבים בכיסוי הדם נמנע לשוחטו ביום טוב מפני שהוא ספק. כמו שהודעתיך אם הוא חייב בכיסוי הדם או לא ואסור לאדם לטלטל האפר בי"ט לדבר ספק:

וחלבו מטמא טומאת נבלה. העיקר אצלנו שחלב בהמה טהורה אינו מטמא ועוד נתבאר זה העיקר והראיה עליו במס' עוקצין (פ"ג מ"ט) ושם נבאר עוד שחלב חיה ובשרה שוה וכן בהמה טמאה חלבה ובשרה שוין ולפיכך יטמא טומאת נבילות וזה הכוי לפי שהוא ספק ודנוהו לכל הפנים להחמיר אמרו בחלבו שהוא מטמא אם הוא נבלה כמו חלב החיה שהוא מטמא כבשרה אבל טומאתו בספק והמטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק. והש"י אמר (שמות ל״ד:כ׳) ופטר חמור תפדה בשה וזהו ספק אם הוא ממין שה או ממין צבי לפיכך אין פודין בו:

ואין שוחטין אותו ביום טוב. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל:

בטומאת נבלה כחיה. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין:

ואין פודין בו פטר חמור. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: