יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת:

וטומטום ואנדרוגינוס, נשים ועבדים שאינן משוחררין. כל הני אמעיטו מזכורך, פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך. וכל מצוה שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל ליראות, ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו:

ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות וכו':ידי חובתן פירוש חובת שמחה והוא מאמר השם יתברך ושמחת בחגך. ובאלו יוצאים ידי חובתן בשלמי שמחה אבל חובת ראייה וחובת חגיגה אינה באה אלא מן החולין כמו שבארנו. ואין יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בעופות ומנחות כי העיקר אין שמחה אלא בבשר:

ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש"י:

ובחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש"י:

ולא בעופות כו'. פירש הר"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ"ש הר"ב במשנה ז' פ"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א"נ תנא ס"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]: