חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ, הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:

אבל לא לקודש. שאם נטמא אחד מהם בטומאות דרבנן, כולו טמא לקודש:

חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת וכו':מה שייחד ארץ יהודה משאר א"י לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנין בה העכו"ם ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העכו"ם ובארץ יהודה היו נאמנין בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור כשהיה אומר אדם זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמר טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו. ואינן נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהורה אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרין כולן ומטהרין כליהן ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מן הענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעת הגיתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינן נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו מדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק. ואמרו אבל מניחה לגת הבאה רוצה לומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן דכיון שהוא נאמן במקצתה ר"ל אותו רביעית של קדש. והעיקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכולה שהיא טהורה. ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם אבאר לך פירושם. והוא כי המדומע כבר קדמו לך כללי משפטיו במסכת תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע. ובכאן רוצה בו שהם נאמנים באמרם אלו הקנקנים טהורים אף על פי שהוא קודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי אמרו קודחין בהם את הדמע וענינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע. ולשון התוספתא קודם לגיתות שבעים יום נאמנים על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. אבל הבבלי ביאר שאין נאמנים באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים ואפי' בשעת הגיתות. וכי מאמרם בזו המשנה נאמנים על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינן מענין דמע שהוא התרומה. וענין אותן התערובות כמו שזכרנו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות ע' יום ומפני שכוונתו היתה להוציאה הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש והם נאמנים על טהרת הקדש כמו שהוא העיקר. ולפיכך יהיו נאמנים על אלו הקנקנים אפי' קודם לגיתות שבעים יום והוא הזמן שהעם מתחילין להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינים כולם שאמרו נאמנים ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במסכת דמאי ועוד יתבאר הכל במסכת טהרות:

[*שביהודה נאמנים כו'. כתב הר"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ"כ התו' דהכא. אע"פ שבפ"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ"ג דפרה ובתוס' הקשה הר"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא"א לעשות אלא בירושלים. וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ"ז משנה ג'. ע"כ. [ועיין מ"ש ברפ"ח דמקואות]. ול"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]:

נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה"ל חולין. ונטמא בטומאת ע"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע"פ שהוא יודע. כמ"ש שם. ע"כ:

ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ"ט דטהרות:

אף על התרומה. פי' הר"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב"ם:

עברו הגתות והבדים. פי' הר"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ"ש ברפ"ג דב"ב:

והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש"י ואע"פ שאח"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא**):

אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב"ם פי"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ"ו דדמאי:

רביעית קדש. כתב הר"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' ותימה דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפירושו וז"ל בפי"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע"כ. ומ"ש הר"ב אע"ג דע"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ"ל. והוא משנה ד' פ"ה דאהלות: