הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא הָאִישׁ. מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה, יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם, אֲבָל קַבִּים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם:

ר״א מחייב. דכתיב (שם) והיה באכלכם מלחם הארץ, בין שאתם אוכלים אותו בארץ בין שאתם אוכלים אותו בחו״ל, הואיל ולחם הארץ הוא, חייב בחלה:

מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה. פירוש כשתשוה רגליה וישיבתה על הארץ ותאסף רגליה זה לזה לא תראה לה ערוה ומותר לה לברך ולהוציא חלה וכן אמרו בפירוש בגמרא כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע והאיש אע"פ שהוא יושב כיון שאבריו ר"ל אברי הזרע בולטים אסור לו לברך ולפיכך אינו מוציא חלה:

ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ענינו שיהיה טמא ויהיה בינו ובין המים יותר מארבע מילין לפניו אין מטריחין אותו ללכת עד מקום המים ולטבול וללוש אלא ילוש בטומאה אבל לא ילוש אלא קבים שהוא פחות משיעור חלה כדי שלא יתחייב בחלה וכבר בארנו שיעור הקב וכן אין מטריחין אותו לשוב לאחריו לבקש מים אפי' היה רחוק מהם שיעור מועטת אבל אם היה בינו ובין המים ושהיו המים לפניו ארבע מילין או פחות אסור לו ללוש בטומאה ואין הלכה כרבי עקיבא:

מי שאינו יכול לעשות עסתו בטהרה. פירש הר"ב כגון שהוא טמא ואין שם מים וכו'. ופירש הר"ש בשם ירושלמי ברחוק ד' מילין. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. וכתב עוד דהיינו דוקא לפניו אבל [כן הוא בירושלמי] לאחריו אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט. אבל בחיבורו אינו מחלק בין לפניו ולאחריו. וכן הוא לפירוש רש"י דהעור והרוטב בדף קכג:

ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים. עיין בפירוש משנה ה פרק ד:

[*אבל קביים אין להם חלק בשם. לשון הר"ב ולא יהיה בה חלק לשם. וכן פירש הר"ש ואין לשמים חלק בה. ומסיים בה ואית ספרים דגרסי' לזו קורא חלה לשם. ולזו קורא חלה לשם. אבל קבים אין בה חלק לשם ע"כ]: