נִדְמְעָה עִסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, פְּטוּרָה, שֶׁהַמְּדֻמָּע פָּטוּר. וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה, חַיֶּבֶת. נוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, תֵּעָשֶׂה בְטֻמְאָה, וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה, תֵּעָשֶׂה בְטָהֳרָה:

ותטמטם בשעורים. לפי שעיסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה כעיסה של חטים אלא מטמטם ביד:

נדמעה. פירוש שנתערבה בה התרומה וכבר בארנו (תרומות פ"ח מ"ה ולעיל פ"א מ"ד) כי המדומע פטור מן החלה: ואמר תעשה בטהרה ענינו שתגמר כמות שהיא ולא יקפיד בספק טומאה שנולד:

שהמדומע פטור. עיין מה שכתבתי בפ"ק מ"ד:

עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר"ש ותוס' נדה פ"ק דף ו. ומ"ש הר"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור:

תעשה בטהרה. פירש הר"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ"ב פ"ד דמס' טבול יום. וה"נ מתרצה מ"ז פרק בתרא דנדה. ומ"ש הר"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש"י הוא דפ"ק דנדה אבל הר"ב שפסק במ"ח פ"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה: