בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ:

בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כו': רגל הבהמה מחוברת מפרקין נראין לחוש והפרק העליון שהוא סמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים ובאפשר שיהיה זה בגמל והקצה השני מהפרק הזה הסמוך לשוק הבהמה הוא הנקראת ארכובה ובפרק הזה שקצהו האחת סמוך אל כל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טריפה ואם נשבר ועור חופה רוב העצם רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו ורוב אורך השבור ג"כ הרי היא כשרה ואם היה השבר למטה מן ארכובת הבהמה מותר באיזה צד שיהיה ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר ואם היה בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו ודין זה ממש הוא בעוף ג"כ שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף אם יצא רוב העצם אותו אבר אסור וכבר ביארנו ששם גידין נופל על העורקין והעצבים והיתרים והקשרים לפיכך כשיאמר בכאן גידין רוצה לומר היתרין לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב עצל"ה אח"כ מתפרשין ממנו רוצה לומר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות: וצומת הגידין הוא קבוץ היתרים והוא בבעלי הארבעה המותרים לנו לאכול ג' יתרים אחד עבה וב' דקין ומתחברין הג' מיתרים למעלה מן הקרסול לפיכך אם נחתך א' מהן העב ונשארו הב' דקים או אם נחתכו הב' הדקים ונשאר היתר העב בבהמה מותר ואם נחתך העב ואחד מן הדקין או רוב כל אחד ואחד הוא הנקרא חתוכת צומת הגידין והיא טרפה וכל זה אם נחתכו המיתרים והם ניכרים בעצל לפי שהם לבנים ובענפיהן שהן ג' אבל נחתך הרגל דרך משל למעלה מענפי המיתרים ר"ל בגוף העצל הרי היא כשירה ואל תתמה היאך תחתוך צומת הגידין והיא טרפה ואם נחתך הפרק שבו צומת הגידין הוא מותרת לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה והוא מה שאמרו אין אימרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה ומכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה ואותן הגידין המקיפין רגל העוף שהן דומין לאלו היתרים וכבר זכרנו אותן בפרק שלפני זה הן ט"ז ואם נחתך רוב אחד מהן טרפה כמו שזכרנו ונזכר הדין הזה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתו מטהרתו לאותו אבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו:

בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב"ם:

הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ"ב פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ"ד מ"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא"ש ז"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט"ז השיב לבנו הר"ר יחיאל ז"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ"ק דאהלות כשמונה רמ"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר"ר יחיאל ז"ל מוזכר שהראבי"ה כתב בספרו וז"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ"ו מי"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע"כ. ועיין בספ"ק דאהלות. ומ"ש בשם הראבי"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר"ב מפרש שם [ספ"ו מי"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ"א]. ולכן צ"ל שאין הראבי"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]:

פסולה. וכן בפ' דלעיל מ"א וד':

וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר"ב בשיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ"מ בפ"ה מה"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ"ל. אבל מלשון הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע"כ:

נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב"י ובספר רבינו ירוחם נט"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס"ד ע"ש: