שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה:

שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור:

שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכו כו': הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו רבי יהודה כו': זה שנתן הירך לעובד כוכבים היה בפני ישראל ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל ואין הלכה כרבי יהודה:

שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה. ש"מ שמותר בהנאה. ואע"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ"ב דפסחים דף כ"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל"ש נבילה ל"ש כשירה] ואע"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מא"ל. ומסיק דאה"נ דלדידיה אסור. והר"ב פסק במ"ד כמ"ד אין בגידין בנ"ט. כבר כתב המגיד פ"ח מהמ"א בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את"ל אין בגידין בנ"ט. מותר בהנאה:

רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'. פי' הר"ב גוממו לשון חתיכה כמ"ש הר"ב במשנה ד'. פ"ב דכלאים: