גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם:

וחלבו. של שליל מותר. פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור:

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו כו': דע שעיקר בידינו אין בגידין בנ"ט ואפי' נתבשלו גידים הרבה עם מעט מן הבשר לא נאסר אותו בשר אלא שמנונית שלו אסורה בנ"ט אם נתבשלה עם שאינה מינה רוצה לומר עם גיד הנשה אבל אם נתבשל הבשר עם שמנונית גיד הנשה משערין באחד מששים וכן הוא הדין בשמנונית נבלה ודג טמא או החלב בעצמו הכל באחד וששים לפי שהעיקר מין במינו באחד וששים ובשאינו מינו בנ"ט ואם אין שם עובד כוכבים שיטעום אותו דבר יחזור הדין באחד וששים וכבר בארנו העיקר הזה באר היטב בסוף מסכת ע"ז תעיין אותו שמה וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בה גיד הנשה נבדקת בנ"ט נדחה ואינו נבדקת אלא באחד וששים בשמנונית הגיד וכן ירך שצלאה וגיד הנשה בתוכה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ודע שכל מה שאנו משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה ואנו מתירין אותו (מעט) [טעם] מפני מיעוט הדבר האסור אין עושין כן אלא כשאין הדבר האסור עומד בעינו אבל אם היה כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו הכל אסור עד שיסיר אותו הדבר האסור לו: קיפה שם כולל תבלין וכל מה שמרקחין בו התבשיל ודע שבשיעורים שאנו משערים בששים נשער כל מה שבקדרה הבשר והירקות והמרק והתבלין ושמור וזכור זה תמיד:

[*בנותן טעם. וכבר כתב הר"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]:

*)כולן אסורות. כתב הר"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ"ה דעבודה זרה:

והרוטב בנותן טעם. כתב הר"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע"ז כתב ג"כ הר"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ"ש הר"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד"ס. כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהמ"א. והרשב"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ"מ. ובב"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ"ש בריש פרקין] הואיל וג"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס"א. והרשב"א כתב על טעמו של הרמב"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ"ט מפרש תבלין. וכן עיקר: