הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:

והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה:

המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה כו': אמרו בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו' יכול אפילו בשעת חיבורן ת"ל טמא וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מזנב לצואר שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו וזהו הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה היא חיבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה ואם היתה שחוטה ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזה ענין מה שאמר להטמא ולטמא בכל מה שאמר בו חבור או אינו חבור: והמלאכה השניה בהפשטת הבהמה מה שקורע העור בין ב' הרגלים מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה: והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזה הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכנים בו מים ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:

כדי אחיזה. כתב הר"ב. שהן שני טפחים כו'. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר מב' טפחים אלו כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ק מה' אבות הטומאות. כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה. והוא שני טפחים הנוגע בעור זה שהופשט טהור. ועד שלא הפשיט שני טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר. ע"כ. ושיטתו כשיטת הר"י מאורלינ"ש בתוספות [סוף ד"ה טהור] דעד כדי אחיזה. ולא כדי אחיזה בכלל. ולדברי הר"ב אין נראה כן:

ולחמת. כתב הר"ב אם לא חתך כו'. אלא מפשיטו כפול. כלומר שהעור נשארת כפולה כמות שהיא ולא שטוח ולשון הרמב"ם עד שיצא כל העור שלם בהקיפו. והיינו דכתב הר"ב מתחיל מצואר והופכו כו':

כולו חבור. כתב הר"ב מפני שהחזה כו'. וכ"כ רש"י. וא"כ לריב"ן הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירש דברי ריב"ן מסיים רש"י דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו. אלא עד החזה. ע"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח"כ מחלוקת. דהשתא פליגי ריב"ן וחכמים. בפירושא דכולו חבור: