הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבַר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

מצטרפין. משום שומר:

האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין כו': מדולדלים תלוים כאילו אינו מן הבהמה וזה על מנת שיהיו בענין שא"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפ' השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ"ה טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר מן הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבמ"ה ואבר מן הנבלה ולפיכך הפורש מאבר מן הנבלה מטמא ואמר כשתמות הבהמה והיה בה הבשר מדולדל בכדי שא"א שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר"ש מטהר ר"ל הבשר הזה המדולדל (אם) כשתמות הבהמה שעליה אמר ר"מ אם הוכשר יטמא אומר ר"ש שאינו נטמא כל עיקר שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה והלכה כרבי מאיר בכולן:

האבר והבשר המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שא"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הרמב"ם:

מטמאין טומאת אוכלין במקומן. פירש הר"ב אם חישב עליהן להאכילן לנכרי. וכן לשון רש"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פ"ג דעוקצים. והא דפירשו לנכרי ה"ה לישראל. דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלת"ק א"צ אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרי. אלא דנכרי רשיעי איכא דאכלי. אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי. ומ"ש הר"ב דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן. גמרא דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. ופי' התוספות דהכי שמעינן ליה מיניה לענין אבר מדולדל. דמדדרשינן מינה מיתה עושה ניפול כדלקמן [א"כ]. ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול. ע"כ. ובמשנה ח' פ"ג דכריתות יליף לה מק"ו. ועמ"ש שם. ואע"ג דהאי קרא בשרצים כתיב הא מוקמינן לה בבהמה כדלקמן:

וצריכים הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פ"ג דעוקצים שזה א"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה. דשמא ישחטנה. ואין שחיטה עושה ניפול. רש"י:

נשחטה הבהמה. כתב הר"ב. דאסורים באכילה משום ובשר בשדה טרפה. ועי' בפירש הר"ב רפ"ד. ומ"ש ידי נבלה טהרו. וכן לשון רש"י כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה. טהרו.

הוכשרו בדמיה. ע' במ"ב פ"ג דעוקצין:

מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. כתב הר"ב דטומאת נבלה אין בו דמיתה עושה ניפול דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש"מ מיתה עושה ניפול [דה"ק כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם אברים המדולדלים בהם] ואין שחיטה עושה ניפול [דלכתוב וכי יפול [*למימרא דשחיטה עושה ניפול] ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה] והאי קרא בשרצים כתיב אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו [*דאפילו שחיטתם מיתה היא] תנהו ענין לבהמה. גמרא פ"ד דף ע"ד:

[*ור"ש מטהר. מסיק הר"ב דארישא קאי ומטהר האבר כל זמן וכו'. וה"ה לבשר כל זמן וכו' וכדמסיים לאפוקי האבר והבשר וכו'. ומ"ש הר"ב ובשתיהן הל' כר"מ. דהיכא דפליגי ר"מ ור"ש עלה בתיקו הלכה כמאן. כמ"ש בס"פ. הלכך פסקינן כר"מ דמחמיר. ועוד דבגמרא בעי' אליביה כו' הכ"מ בפ"ב מהט"מ ובפ"ב מה' אבות הטומאות כתב כן בשם הר"י קורקוס. ושם כתב עוד דבפ' בהמה המקשה מוכח בגמרא דהלכה כמותו]: