שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר, וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

מפיס מורסא. סוחט המכה בידו:

ולפסין אירוניות. מחבתות של עיירות ועירוניות ואירוניות שוה מיוחסות אל עיירות ודברים אלו נאמרו לפני רבי ישמעאל ומפיס מורסא וצד נחש ולא אמר בהם לא אסור ולא מותר וכמו כן בלפסין אירוניות ולא אמר גם כן לא טמאות ולא טהורות ובא רבי יהושע וביארם כמו שאתה רואה ואמר כיצד יהיה חייב וכיצד יהיה פטור וכן אותן המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות ואמר שהמפיס מורסא אם כוונתו להרחיב פי המכה לעשות לה פה שזה כוונת הרופאים רוצה לומר להרחיב המכה הוא חייב ואם הוא מכוון להוציא הלחה הוא מותר לכתחלה והוא ענין אמרו פטור וכן הצד נחש אם כוונתו להתעסק בו כדי שלא ישכנו הוא מותר לכתחלה ואם הוא צד אותו להתרפאות בבשרו או בעצמו הוא חייב סקילה ולפסין אירוניות מחבתות עושין אותן מזדווגות וכשנשלם בשולם חולקין אותם באמצע ונעשין שתי מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית וקודם חלוקן סבר ר' יהושע בן מתיא שהן מתטמאות במשא הזב רוצה לומר כשנשא אותן הזב ונדנד אותן ואינן מתטמאות באהל המת והטעם בזה שכלי חרס לא יטמא במת ולא בשרץ ולא בזולתם אלא מאוירו לפי שנאמר וכל כלי פתוח וגו' ולמדנו מפי הקבלה בכלי חרס הכתוב מדבר ואמרו ז"ל דרך פתחו מטמא ואינו מטמא דרך גבו וזה הוא מפורסם וכבר זכרנו עיקר זה פעמים ועוד יבוא ביאורו בפ' שני מכלים זולתי בטומאת הזב בלבד רוצה לומר כשנטמא במשא הזב לפי שאין בו צד שנטמא מאוירו לפי שאינו מטמא בענין שתבא בו טומאה שנוכל לומר [שבאה] דרך פתחו על כל פנים אבל נאמר שהזב מטמא לו ולשון התוספתא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ובשביל אלה העקרים אמרנו באלו הלפסין קודם חלוקן כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב שאינן מתטמאות באהל המת ומתטמאות במשא הזב אמר רבי אליעזר ברבי צדוק שהם גם כן אינן מתטמאות במשא מצד אחר וזה כי אף על פי שלא נחוש לאויר בהסט הזב מכל מקום נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבשול והוא לחלק אותו. ואין הלכה כרבי אליעזר בר' צדוק לפי שעיקר בידינו שכלי חרס כיון שנתבשל מתטמא ובשולו הוא גמר מלאכתו וביאור רבי יהושע כלו נכון:

ולא אמר בהם לא איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב"ם:

ופירשן ר' יהושע בן מתיא. פי' הר"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם*) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב"ם:

אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש"י בספי"ג דשבת דף ק"ז:

חייב. פי' הר"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש"י פ"ק דכתובות דף ו' ועמ"ש בספ"י דשבת:

ואם להוציא ממנה לחה פטור. פירש הר"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר"ש דמשנה ה' פ"י דשבת [גמ' רפי"ד דשבת דף ק"ז] ושם פסק הר"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב"ם פ"י ומ"ש שם המגיד [הלכה י"ז] ואין להאריך כאן. ומ"ש הר"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ"ד [ד"ה ור"ש] ועמ"ש ג"כ במשנה ה' פ"ב דשבת:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. ובסוף פט"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו:

אירוניות. פי' הר"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז"ל הרמב"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ"ד דבילה דף ל"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [*ע"כ. והתם פירש"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]: