הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. סָדִין בְּצִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִים. כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין:

אם הוסיף על שבת אחת יוציא ויתן כתובתה או יתחרט ויתיר שבועה וכמו שביארנו בפרק חמישי מכתובות. ופירוש אור לשמונים ואחד ליל אחד ושמונים מעת לידתה נקבה ועיקר הלכה זו כי האשה שילדה וולדות הרבה אינה חייבת אלא קרבן אחד ואם הפילה כמו כן היא חייבת קרבן ובלבד שיהא בו מצורת האדם כמו שנתבאר בריש כריתות ולשון התורה ביולדת נקבה כי אחר מלאת שמונים יום תביא קרבן והוא שנאמר ובמלאת ימי טהרה וגו' וכל נפל שהפילה האשה באלה השמונים יום אינה חייבת עליו קרבן לדברי הכל לפי שהוא בימי הלידה הראשונה ודינה דין האשה שילדה וולדות הרבה וכשהפילה יום אחד ושמונים אין מחלוקת ג"כ שהיא חייבת קרבן לפי שהוא לידה השנית כיון שעברו ימי הלידה הראשונה אבל מחלוקתם במה שתפיל ליל אחד ושמונים ב"ש אומרים כאילו הפילה בתוך ימי טהרה ואינה חייבת זולתי קרבן אחד בשביל שהוא מוטל עליה מן הלידה הראשונה וב"ה מחייבין אותה שני קרבנות אחד על הלידה הראשונה וקרבן שני על הנפל כאילו הפילה אותו יום אחד ושמונים שהוא אחר מלאת ועוד תבא הלכה זו בראש כריתות ולשם נבאר ונפרש לאיזה ענין חולקים בליל אחד ושמונים ליולדת נקבה ולא נחלקו במה שתפיל ליל א' וארבעים אם יולדת זכר:

וסדין. שלמת פשתים יתעטף בו האיש אומרים ב"ש אינו חייב בציצית לפי שהציצית בפשתים שעטנז מפני התכלת שאינו אלא מצמר תכלת וזה מותר ביום לפי שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ולמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה ומדרך בני אדם שלובשים סדיניהם בלילה ואם לבשו בלילה ובו תכלת יתחייב מלקות לפי שלא נאמר אתי עשה ודחי ל"ת אלא ביום שלבישתו מצות עשה וב"ה לא גזרי לכסות לילה:

וכלכלת השבת אמרו בתאנה המיוחדת לשבת ונשארה מאותה תאנה כלכלה אומרים ב"ה כיון שפירות אותה תאנה מוכנים לשבת תמיד ומעיקרנו שבת קובעת למעשר הנה כבר נקבעו למעשר ואין מותר לו לאכול מכלכלה זו ואפילו עראי עד שיעשר וב"ש אומרים לא הוקבעו למעשר ביחוד זה וכבר קדמה הלכה זו בפרק ד' ממעשרות:

המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'. שנויה במתניתין ו' פ"ה דכתובות וע"ש:

בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ח דכתובות:

המפלת לאור שמנים ואחד וכו'. שנויה בארוכה במשנה ו' פ"ק דכריתות וע"ש:

סדין בציצית. כתב הר"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ"ש במשנה ד' פ"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [כתובות דף מ' ד"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ"מ פ"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']:

בית שמאי פוטרין. פי' הר"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ"ד דמנחות דף מ' [ד"ה סדין]. וכתב רש"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ'). ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע"כ. ועמ"ש בריש פ"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב)

כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ"ד דמעשרות]: