הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל זוֹחֲלִין שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵה אֱגוֹז, שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים. מַעֲשֶׂה הָיָה בְאָהֳלְיָא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית, וְהִכְשִׁירוּהוּ:

וחכמים אומרים. אמר קרא (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר:

כבר קדם שזוחלין (הוא) [הם] המים הנגרים על הארץ נגזר מזוחלי עפר. וקלוח הוא שפיכות המים והזלתן מן הכתלים והזחלה הוא לשון מורגל הרבה במשנה ובתוספתא והוא אומר כשנתן המים שיזחלו על עלה האגוז כלומר על קליפתו החיצונה הירוקה וישפך מאותה הקליפה אל מקום אחר הנה הוא נשאר כדין הזוחלין כמו שהיה לפי שאותן קליפות ואע"פ שיש בהם בית קיבול אינם כלים כדי שיהיה דין המים כדין המעיין שהעבירו על גבי כלים שאזכרנו עוד בחמישי ממקואות אבל הוא כזוחלים שהם כמעיין ומטהר בכל שהוא וכשר לקדש מי חטאת ולטבילת הזב כמו שיתבאר בריש מסכת מקואות. וכל אלו הלכות הן:

בעלה אגוז. פירש הר"ב הקליפה החיצונה הירוקה. וכן פירש הרמב"ם וז"ל בפ"ט מהלכות מקואות שאין עלה האגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים. ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב משנה ה' פ"ה דמקואות: