הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא וְרַבִּי יְהוּדָה הַכֹּהֵן עַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעָלָה. הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב עַל תִּינוֹקֶת שֶׁהֻרְהֲנָה בְאַשְׁקְלוֹן, וְרִחֲקוּהָ בְנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְעֵדֶיהָ מְעִידִים אוֹתָהּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם שֶׁהֻרְהֲנָה, הַאֲמִינוּ, שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה. וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמְאָה, אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהֻרְהָנָה:

שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו. מעלה עשו בקודש ובאפר חטאת, שאע״פ שהם גופים חלוקים אם מונחים בתוך כלי אחד ונגע דבר שהוא מטמא לקודש במקצתן, נטמאו כולן, שהכלי מצרפן להחשיבן כאילו הן גוף אחד. ואסמכוה אקרא דכתיב (במדבר ז׳) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת:

הורהנה. שמשכנה אצל עובדי כוכבים וכבר נתבאר בשני מכתובות שכשנחבשה ביד עובדי כוכבים ע"י נפשות אסורה לבעלה כשהיה כהן ואלה הממושכנות זולתי הנחבשות והם אסורות לכהן אלא אם העידו לה שהיא טהורה וזה הריחוק שריחקוה בני משפחתה אינה הלכה אבל היא מותרת לכהן כיון שיש לה עדי טהרה:

שהורהנה. פי' הר"ב שנתמשכנה. משכון בלשון ישמעאל רה"ן. ערוך. [*ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחבורו של הרמב"ם בהלכות מ"ש [פ"ג הלכה י"ח] מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכן בחובו שכבר חייב לו. והרהון אמרו שם על שלוה עכשיו עליו ונ"ל דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת]:

ועדיה. בפסולי עדים קמיירי. כגון עבד ושפחה העידו. הראב"ד. כלומר דאל"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה:

האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה. כתב הר"ב ודוקא לזאת וכו' אבל אם אין לה עדים וכו'. בזמן שיד הנכרים תקיפה ואשקלון יד הגוים תקיפה היא דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ו. וז"ש דכבר גלו נראה מדתנן התם שזה ר' זכריה בן הקצב היה בשעה שנכנסו האומות לירושלים [*כדתנן במשנה ט' פ"ב דכתובות] ומשמע ליה דבחורבן היה: