רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:

זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דב׳ זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא, ואין הלכה כרבן גמליאל:

ר' שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו כו':רבי שמעון חלק על המאמר שזכרנו בסוף ההלכה הקודמת רוצה לומר מוליכן פחות פחות מארבע אמות לפי שהוא אומר חיישינן שמא ילך בהם ארבע אמות ברה"ר אבל הנכון שיתן הכריכה כולה לחבירו שלפניו וחבירו לחבירו עד שיגיע לבית. ומאמר ר' יהודה אפילו חוץ לתחום בתנאי שתהיה אותה החבית הפקר אבל אם יש לה בעלים העיקר אצלנו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כאשר יתבאר בביצה [פ"ה מ"ג] ואם החבית הפקר יוליכנה מיד ליד ואפילו הוציאוהו חוץ לאלפים אמה ור' יוחנן בן נורי סבר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן הולכות אלא אלפים אמה כאשר בארנו בפרק הרביעי מזו המסכת והוא מה שאמר לר' יהודה לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה כלומר אם היה לה בעלים. ודע כי מותר לאדם להוליך הדבר פחות פחות מארבע אמות או נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כאשר הזכיר ר' שמעון. והלכה כרבי שמעון והלכה כרבי יהודה:

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר"ש בגמ'. כדכתב הר"ב והרמב"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר"ב. וכתב ג"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד"א. וכן בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס"ס ש"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב"ם ולטור לפרש בפ"ו מהלכות שבת וסי' רס"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ':

וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד"א. הר"ר יונתן:

אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד"א גזירה וכו'. גמרא:

אפילו חוץ לתחום. פי' הר"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל"ז ע"ב ד"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ"ש הר"ב הא קיל"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר"ב כר"י וכן פי' הרמב"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא"ל. אבל במאי דפליג אר"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר"י אלא כר"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב"ם בפי"ב מה"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס"ס ש"א. וצ"ע למאי כתב כלל הלכה כר"ש. ואפשר משום בנו דאע"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר"ב אפשר שסובר כהרמב"ן שהביא ב"י והמגיד דס"ל דלא פסקינן הלכתא כר"י אלא לגבי דא"ל וכמו שכתבתי:

א"ל. פי' הר"ב ריב"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ"ד משנה ה':