נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת:

או פגום נכנס פגום יוצא. שיש מגדלים בולטים בחומה, פעמים בולטים לפנים פעמים לחוץ:

נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר כו':קרפף הוא צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים וכבר ביארנו זה בפ"ב [משנה ה'] מזאת המסכתא וביארנו כי אותם השירים שני שלישים בקרוב. ודעת רבי מאיר שצריך להתרחק מן המדינה שבעים ושירים ואז ישער אלפים אמה תחום וראייתו על זה מלשון התורה [במדבר לה] מקיר העיר וחוצה רוצה לומר כי המדה נופלת חוץ לעיר וחכמים אינן סוברין כן אלא כשיש בין שתי המדינות שיעור שתי קרפיפות או פחות כל שהוא שהם כמדינה אחת וימדדו אלפים אמה לכל רוח חוץ לשניהם ווהיה מותר לכל אחת מהם שתלך לאחרת וחוצה לה אלפים אמה וזהו ענין אמרם עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת כלומר כשיש ביניהם זה הריחוק אז יתן לכל אחת קרפף וידבקו יחד ויהיו כמדינה אחת. ואין הלכה כרבי מאיר:

קרפף. לשון הרמב"ם הוא *)צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ"ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג' פרק ב' פי' כדברי הר"ב שם. ונלמד מענינו:

אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו'. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב"ם בפ' כ"ח מה"ש והטור סימן שצ"ח וזה סותר לפסק הרמב"ם והר"ב בפרק ב' משנה ה' דפסקו דלא כר"ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ"ב דף כ"ג ע"ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר"ע א"נ לא חש לצמצם ע"כ. אך הרמב"ם בפט"ז מה"ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע' ושירים על ע' ושירים והיינו הא דר' עקיבא וכ"כ בטור סימן שצ"ח. נראה שחזר בו הרמב"ם ופסק כר' עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה: