מִי שֶׁהָיָה בַמִּזְרָח וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמִּזְרָח, אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמּוֹת, וּלְעֵרוּבוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר לְבֵיתוֹ וְאָסוּר לְעֵרוּבוֹ. לְעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּלְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, אָסוּר לְבֵיתוֹ וּמֻתָּר לְעֵרוּבוֹ. הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. נְתָנוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, מַה שֶׁנִּשְׂכָּר הוּא מַפְסִיד:

ועושין אותן התחומין. מרובעים, שיהא אלפים לצדדים כבאמצע. ולא עגולים, שיהא להן אלפים באמצע, ובצדדים הם מתמעטים כדרך דבר עגול:

מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב כו':עבורה של עיר היא התוספת שמוסיפין על המדינה ואז יהיה מדת אלפים אמה לכל רוח שוה עם הנוסף עליה כשהיא עגולה ונרבע אותה או שיש בתים חוצה לה כמו שביארנו בתחלת הפ' שתצא המדה מן הבית החיצון וכשנתן העירוב באותה התוספת הרי הוא כאילו לא עשה עירובו והוא כמו אנשי המדינה וילך אלפים אמה לכל רוח. ואמרם חוץ לתחום אינו רוצה לאלפים אמה אבל רוצה חוץ לעיבורה של עיר שבו קדם דברינו. מה שנשכר הוא מפסיד לפי שאם עשה עירובו ברחוק אלף אמה ע"ד הדמיון מביתו שיש לו במדינה ברוח מזרח יש לו ללכת במזרח ג' אלפים אמה אלף עד העירוב ואלפים ממקום העירוב ולא ילך ברוח אחר ר"ל ברוח מערב אלא אלף ואותן האלף שהרויח במזרח הפסיד אותן במערב וכבר ביארנו זה הענין פעמים ודע כי זה הדבר יהיה כאשר אמרנו בתנאי כי כשנמוד ממקום העירוב שנתן אותו על דרך הדמיון במזרח המדינה אלף אמה הגיע המדה לסוף המדינה או חוצה לה אבל אם הגיע המדה לקצת המדינה הרי הפסיד כל המדינה ואין לו ללכת במדינה לצד המערב אלא לסוף אלפים ממקום העירוב וזכור זה העיקר:

ואמר לבנו. מבעוד יום. רש"י:

מותר לביתו. ודמיא לדתנן בפ"ב משנה ד' ולא דמי לדתנן בפ"ד מ"ז וכעין שחלקתי שם בין אותן המשניות בשם התוס' כ"כ רש"י בכאן וז"ש הר"ב ומסתמא בביתו ניחא ליה דכל שיודע ביתו ניחא לי' כו':

ולביתו יותר מכאן. ובגמ' פריך היכי משכחת לה שיהיה קרוב ממקום ערובו ויהיה רחוק יותר מביתו ומתרץ כגון דקאי ביתו באלכסונו שראובן עומד במזרח ביתו וערובו מושך למערב יותר מביתו ואעפ"כ פעמים שהאלכסון רב והוי ביתו רחוק ממנו יותר מערובו:

מה שנשכר. ל' הר"ב שמן הערוב לצד העיר כלומר למערב הערוב: