הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:

הדר. מי שאינו מודה בעירוב. כותי:

הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה כו':העיקר אצלנו דירת נכרי לא שמה דירה ומן הדין היה שלא נצטרך עמו לערוב לפי שלא קנה כלום כדי שנצטרך לקחת ממנו רשות אבל נתנו לו דירה ואמרו שהוא אוסר ואין לנו דרך לעשות עירוב עמו עד שנשכור רשותו להודיענו שהנכרי אינו משכיר מפני שחושש מזה לשום תחבולה או הערמה או שיבא עליו שום נזק א"כ אין שום דרך יתכן לערב עמו וכשידע זה הישראל לא ישכיר מדור בביתו לעובד כוכבים וזה ההרחק כולו גזירה שמא ילמוד ממעשיו והעיקר אצלנו כמו כן כי העובדי כוכבים אין מתיחדין עמהם מפני שמקצתן היו חשודין על שפיכות דמים על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב כי כשיהיה א' נכרי וא' ישראל אינו אוסר עליו לפי שאין אנו צריכין בזה שנאמר אוסר ושלא ישכיר ממנו כדי שלא ילמד ממעשיו כי מפנים אחרים ימנע הישראלי לדור עם העובד כוכבים יחד לפי שהיה חשוד על שפיכות דמים אבל אם היו ב' ישראלים שמותר להם להתייחד עמו אז נאמר אוסר כדי שלא ידור עמו גזרה שמא ילמד ממעשיו ותנא קמא אומר אפילו א' עובד כוכבים וא' ישראל שמא יחזק לבו ויתחזק לדור עמו לבדו בדיעבד. וממה שאתה צריך לדעת כי העיקר אצלנו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שישכור. ונתינת רשות הוא שיעשה עירוב מערב שבת וכבר קדמו דיניו. ומבטל רשות הוא שיאמר אותו שלא עירב מע"ש עם אנשי החצר או המבוי בטלתי רשותי לכם ומותר להם להשתמש ואסור עליו ומותר לו לאדם לבטל רשותו בשבת. והעיקר אצלנו מבטלין וחוזרין ומבטלין רצה לומר שיבטל ראובן לשמעון עד שישלים שמעון עסקיו בחצר ואח"כ ישוב ויבטל שמעון רשותו לראובן וזה שאמרנו שוכרין מן הנכרי ואפילו בדבר מועט ושוכרין ממנו בשבת. והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה"ר עכ"ד הרמב"ם פ"א מה"ע. ועיין מ"ש ר"פ דלקמן:

הרי זה אוסר. כתב הר"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ"ל. ומ"ש הר"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר"ר יונתן. והרמב"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש"פ כן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע. ומ"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד':